פרשת אמור- רב, נשיא, וראש ממשלה יושבים לקפה

osnatmmt
5 באפר׳
זמן קריאה 7 דקות

משנת הרב זקס פוגשת את המנהיגות של וינסטון צ'רצ'יל ופרנקלין רוזוולט.

לזכרו של סרן איתן ישראל שכנזי הי"ד שנפל בקרב ברצועת עזה, להצלחת אשתו הלל, ולנחמה לכל משפחות השכול שהקריבו עבורינו- החיים כאן, את היקר מכל.

שגרירות של נחישות.

בתחילת 1941 ניצב וינסטון צ'רצ'יל בפני אתגר מדיני קריטי: בריטניה נלחמה לבדה מול גרמניה הנאצית, והסיוע האמריקני טרם הובטח. צ'רצ'יל הבין כי אין מדובר רק במאבק צבאי, אלא גם במאבק על אמון. ארצות הברית, דעת הקהל שלה והנהגתה, בחנו האם בריטניה מסוגלת להחזיק מעמד לאורך זמן.

משום כך בחר צ'רצ'יל להפוך את מינויו של לורד הליפקס לשגריר בוושינגטון לאירוע סמלי בעל משמעות רחבה. השגריר לא נשלח באוניית נוסעים רגילה, אלא על סיפונה של אוניית הקרב החדשה והחזקה ביותר של הצי הבריטי, “המלך ג’ורג’ החמישי”, בליווי משחתות.

הבחירה הזו לא הייתה מקרית. צ'רצ'יל ביקש להמחיש לא רק כוח צבאי, אלא גם ביטחון עצמי. השגריר הבריטי הופיע כשליח של אומה שאינה מתגוננת בלבד, אלא עומדת זקופה ונחושה. אפילו האיגרת ששלח לנשיא רוזוולט יחד עם השגריר החדש, שבה הציע לו או לאנשי הצי האמריקני לבקר באונייה, הייתה חלק מהמסר.

צ'רצ'יל הבין כי דיפלומטיה אינה מתמצה במילים, אלא גם במחוות, בסמלים ובאופן ההצגה.

כאשר רוזוולט השיב בציטוט משירו של לונגפלו על “ספינת הממלכה”, ראה בכך צ'רצ'יל יותר ממכתב ידידות. הוא שילב את השורות בנאום הרדיו המפורסם “תנו לנו את הכלים” בפברואר 1941. בכך הפך דיאלוג אישי בין מנהיגים למסמך ציבורי של אמון הדדי. הציבור הבריטי שמע כי נשיא ארצות הברית מביע תקווה בבריטניה, והאמריקנים ראו כי בריטניה פונה אליהם בכבוד ובפתיחות.

המהלך כולו, שליחת השגריר, מפגן העוצמה הימי, חילופי המכתבים והנאום, יצר תמונה רחבה. בריטניה הציגה את עצמה כמדינה אחראית, אמיצה ובעלת חזון.

צ'רצ'יל הבין שכל פעולה כזו איננה רק צעד טקטי, אלא ייצוג של אומה. במובן זה, השגריר, האונייה ואפילו הדרך שבה נמסר המסר, כולם היו "שגרירים" של ערכי בריטניה ושל נחישותה להמשיך במאבק.

אל תפחדו מהגדולה.

שתיים מהיסודיות ביותר שבמצוות התורה, שתי מצוות הנוגעות בעצם מהותה של הזהות היהודית, משובצות בפרשת השבוע.

וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי. וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם, הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיוֹת לָכֶם לֵא-לֹהִים. אֲנִי ה'.ויקרא כב, לב

לפנינו מצווַת לא תעשה ומצווַת עשה: איסור לחלל את שם ה' – וחיוב לקדש את שם ה'. באיזו מובן יכול האדם לחלל, חלילה, את שם ה', או לקדשו?

תחילה עלינו להבין את פשר הקשר בין המושג "שם" לבין אלוהים. שם הוא האופן שבו אנחנו מוכָּרים לזולתנו. "שמו" של אלוהים הוא אם כן מעמדו בעולם. מה שמו: האם אנשים מכירים בו, מוקירים אותו, מכבדים אותו?

מצוות קידוש השם וחילול השם ממקדות את האחריות לשאלות אלו בעם ישראל, התנהגותו וגורלו. לכך כיוון הנביא ישעיהו כשאמר "אַתֶּם עֵדַי, נְאֻם ה'" (ישעיהו מג, י).

אלוהי ישראל הוא אלוהי האנושות כולה. הוא ברא את העולם ואת החיים עצמם. הוא יצר בצלמו את כולנו – יהודים ושאינם יהודים. הוא דואג לכולנו: "וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו" (תהלים קמה, ט).

ועם זה, אלוהי ישראל שונה שוני רדיקלי מהאלים שהעולם העתיק האמין בהם, ומהמציאות שהמדענים האתיאיסטים בני זמננו מאמינים בה. הוא איננו זהה לטבע: הוא ברא את הטבע. הוא איננו זהה לעולם החומר: הוא נשגב מן העולם. איננו יכולים למפות אותו או לכמֵת אותו באמצעים מדעיים – בתצפית, מדידה או חישוב. הוא איננו מסוג הדברים הנצפים והמדידים הללו. איך אם כן אפשר להכירו?

טענתה הרדיקלית של התורה היא שאלוהים מוכר בראש ובראשונה באמצעות ההיסטוריה היהודית ודרכי חייו של עם ישראל. משה אומר באחרית ימיו:

כִּי שְׁאַל נָא לְיָמִים רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנֶיךָ, לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר בָּרָא אֱ-לֹהִים אָדָם עַל הָאָרֶץ וּלְמִקְצֵה הַשָּׁמַיִם וְעַד קְצֵה הַשָּׁמָיִם: הֲנִהְיָה כַּדָּבָר הַגָּדוֹל הַזֶּה אוֹ הֲנִשְׁמַע כָּמֹהוּ? הֲשָׁמַע עָם קוֹל אֱ-לֹהִים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ אַתָּה וַיֶּחִי? אוֹ הֲנִסָּה אֱ-לֹהִים לָבוֹא לָקַחַת לוֹ גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי בְּמַסֹּת בְּאֹתֹת וּבְמוֹפְתִים וּבְמִלְחָמָה וּבְיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְמוֹרָאִים גְּדֹלִים, כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה לָכֶם ה' אֱ-לֹהֵיכֶם בְּמִצְרַיִם לְעֵינֶיךָ?דברים ד, לב-לד

לפני שלושת אלפים ושלוש מאות שנה כבר ידע משה שההיסטוריה היהודית היא מיוחדת במינה, ושהיא תמשיך להיות כזו. שום עם אחר לא עבר בשלום מסות כגון אלו שעבר עם ישראל. התגלותו של אלוהים לעם ישאל הייתה אף היא ייחודית. שום דת אחרת אינה מיוסדת על התגלות ישירה של אל לעם שלם, כפי שקרה בהר סיני. משום כך ה', אלוהי ההתגלות והגאולה, נודע לעולם באמצעות עם ישראל. אנו עצמנו מהווים עדות למשהו שמעבר לנו. אנחנו שגריריו של אלוהים אל העולם.

לפיכך, כאשר אנחנו מתנהגים בדרך המעוררת הערצה כלפי היהדות כאמונה וכאורח חיים, זהו קידוש השם. אנו מקדשים את שמו של ה', את היכרותו של העולם איתו. וכאשר אנחנו עושים ההפך, בוגדים באמונה ובאורח החיים הללו, גורמים לאנשים לחוש סלידה כלפי אלוהי ישראל – זהו חילול השם. לזאת כיוון הנביא עמוס כאשר דיבר על "הַשֹּׁאֲפִים עַל עֲפַר אֶרֶץ, בְּרֹאשׁ דַּלִּים וְדֶרֶךְ עֲנָוִים יַטּוּ, וְאִישׁ וְאָבִיו יֵלְכוּ אֶל הַנַּעֲרָה לְמַעַן חַלֵּל אֶת שֵׁם קָדְשִׁי" (עמוס ב, ז).

כשיהודים עושים את הרע, מפירים את ערכי המוסר, גורמים עוול, הם יוצרים חילול השם. הם גורמים לאחרים לומר: אינני יכול לכבד דת, או אל, שזאת ההשראה שהם מעוררים במאמיניהם. הדבר נכון גם בקנה מידה גדול יותר, בינלאומי. הנביא שמעולם לא נלאה מלדבר על כך היה יחזקאל, שכזכור גלה לבבל לאחר חורבן בית ראשון. כך אומר אלוהים על עם ישראל, על פי נבואתו:

וָאָפִיץ אֹתָם בַּגּוֹיִם וַיִּזָּרוּ בָּאֲרָצוֹת כְּדַרְכָּם וְכַעֲלִילוֹתָם שְׁפַטְתִּים. וַיָּבוֹא אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם וַיְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי בֶּאֱמֹר לָהֶם "עַם ה' אֵלֶּה וּמֵאַרְצוֹ יָצָאו".יחזקאל לו, יט-כ

כשעם ישראל מנוצח וגולה מארצו, האסון אינו רק אסונו. זהו גם אסונו של ה'. הוא מרגיש מה שמרגיש אב שבנו פָּשע ונשלח למאסר. הוא חש בושה, וגרוע מכך, כישלון בלתי מובן. "איך זה", הוא מתייסר, "שלמרות כל מה שעשיתי בשביל הילד שלי לא הצלחתי להציל אותו מפני עצמו?" לעומת זאת, כאשר עם ישראל נאמן לשליחותו, כשהיהודים חיים ומנהיגים ומעוררים השראה ועושים את כל זה כיהודים, שמו של ה' מתקדש. כאמור בנבואת ישעיהו, "וַיֹּאמֶר לִי עַבְדִּי אָתָּה, יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר" (מט, ג).

זה הרעיון שמאחורי המושגים קידוש השם וחילול השם. גורלו של "שם" אלוהים בעולם תלוי בנו ובהתנהגותנו. על שום אומה לא הוטלה מעולם אחריות גדולה והרת גורל יותר מזו. לכל אחד מאתנו יש חלק בַּמשימה.

כאשר יהודי, ובייחוד יהודי דתי, עושה את הרע – מרמה בעסקים, נוקט ניצול מיני, משמיע הערה גזענית, מפגין תיעוב כלפי הזולת – הוא מבאיש את ריחם של היהודים כולם ושל היהדות עצמה. וכאשר יהודי, ובייחוד יהודי דתי, עושה את הטוב – קונה לו שם של מי שנוהג בעסקים ביושר, מסייע לקורבנות של ניצול והתעללות, מגלה אצילות רוח – מעשהו לא רק מרים את קרנם של היהודים, אלא גם מגדיל את הכבוד שאנשים רוחשים כלפי הדת בכלל, ומתוך כך, כלפי אלוהים.

הרמב"ם, בנסחו את העקרונות הללו כהלכות, הוסיף עליהם. כך כתב בהלכות יסודי התורה שלו על קידוש השם:

אם דקדק החכם על עצמו, והיה דיבורו בנחת עם הבריות, ודעתו מעורבת עימהם, ומקבילן בסבר פנים יפות, ונעלב מהן ואינו עולבן, מכבד להן ואפילו למקילין לו, ונושא ונותן באמונה... ועושה בכל מעשיו לפנים משורת הדין – והוא שלא יתרחק הרבה, ולא ישתומם הרבה, עד שיימצאו הכול מקלסין אותו ואוהבין אותו, ומתאווין למעשיו – הרי זה קידש את השם.[i]

הרב נורמן (נחום) לם מ"ישיבה יוניברסיטי" אהב לספר על מנדל המלצר. לאונייה של שיט תענוגות הגיעה בקיץ 1976 הידיעה על מבצע אנטבה, פשיטת הקומנדו הנועזת לשחרור הישראלים נוסעי טיסת אייר-פראנס שנחטפו בידי מחבלי אש"ף לאוגנדה. הנופשים באונייה רצו להביע איכשהו את הערצתם לישראל ולעם היהודי. חיפשו אם יש יהודי באונייה, ומצאו אחד בלבד: מנדל המלצר. טקס רב רושם נערך אפוא על הסיפון, ובו הביע רב החובל בשם כל הנוסעים הוקרה למנדל, שמצא לפתע את עצמו על תקן שגריר העם היהודי. כולנו, נרצה או לא נרצה, שגרירים של העם היהודי, והתנהגותנו נתפסת כראי לעם היהודי כולו, ליהדות ולאלוהי ישראל.

"אַל תִפְחד מן הגדוּלה. יש שנולדים גדולים, יש שמשיגים גדוּלה, ויש שהגדוּלה נופלת עליהם", כתב שקספיר במחזהו "הלילה השנים-עשר".[ii] אכן, לכל אורך ההיסטוריה, הגדולה "נפלה" על היהודים. כפי שכתב המסאי המנוח מילטון הימלפרב, "מספר היהודים בעולם קטן משגיאה סטטיסטית במפקד בסין. ובכל זאת, אנו גדולים יותר ממספרנו. דברים גדולים קורים סביבנו ולנו".[iii]

אמונו של הקב"ה בנו היה גדול דיו שימנה אותנו לשגריריו בעולם הזה, עולם ששכיחות בו הגסות, האלימות והבוגדנות. הבחירה בידנו. האם חיינו יהיו קידוש השם, או חלילה להפך? לעשות דבר מה, אפילו מעשה אחד בכל החיים; לגרום למישהו לברך על כך שיש אלוהים בשמיים, אשר מעורר אנשים על הארץ לעשות את הטוב – הוא אולי ההישג הגדול ביותר שאפשר לשאוף אליו.

שקספיר הגדיר נכונה את האתגר: "אל תפחדו מן הגדוּלה". מנהיגים גדולים לוקחים עליהם אחריות כפולה: לשמש שגרירים טובים של עמם, ולעודד את בני עמם להיות אף הם שגרירים כאלה.

אומה של שגרירים.

גם פרנקלין דלאנו רוזוולט ראה את בני עמו כשגרירים, אך הוא הרחיב את הרעיון אל כלל החברה האמריקנית. לאחר מתקפת פרל הארבור וכניסת ארצות הברית למלחמת העולם השנייה, הגדיר רוזוולט את המאבק לא רק כמלחמה בחזיתות הרחוקות, אלא גם כמאבק ב"חזית הבית". המונח הזה לא היה סיסמה בלבד; הוא ביטא תפיסה שלפיה כל אזרח אמריקני משתתף במאמץ הלאומי, וכל פעולה אזרחית היא חלק מהמסר שמקרינה אמריקה לעולם.

במסגרת “חזית הבית” עודדה הממשל האמריקני שורה של יוזמות: אזרחים התבקשו לחסוך בדלק ובמזון, נאספו מתכות למחזור עבור התעשייה הצבאית, הונפקו אגרות חוב למימון המלחמה, ונשים נקראו להצטרף למפעלים במקום הגברים שגויסו.

דמויות כמו “רוזי המסמררת” (Rosie the Riveter) הפכו לסמל של אזרחית פשוטה הנושאת על כתפיה את האחריות הלאומית. רוזוולט הדגיש כי מאמץ זה אינו רק כלכלי, הוא ביטוי לערכי הדמוקרטיה.

בנאומיו חזר רוזוולט ואמר כי העולם צופה בארצות הברית. האם הדמוקרטיה מסוגלת להתגייס? האם חברה חופשית יכולה לפעול מתוך משמעת ואחריות? התשובה, לדבריו, תינתן לא רק בשדה הקרב אלא במטבחים, במפעלים ובקהילות המקומיות.

כאשר אזרח אמריקני קונה אגרת חוב, כאשר משפחה מקבלת על עצמה קיצוב, כאשר עובד מגדיל תפוקה, הם אינם רק תורמים לניצחון; הם משדרים לעולם את דמותה של אמריקה כחברה מאוחדת, מוסרית ומחויבת לחירות.

כך הפך רוזוולט מיליוני אזרחים לרשת של שגרירים. כל אחד מהם ייצג את הרעיון האמריקני: חירות, אחריות ושיתוף פעולה. "חזית הבית" הייתה אפוא לא רק חלק מהמאמץ המלחמתי, אלא גם הצהרה ערכית, אמריקה נמדדת בהתנהגות אזרחיה.

הרב זקס מלמד כי כל יהודי הוא שגריר, התנהגותו משקפת את האמונה ואת הערכים שהוא נושא.

צ'רצ'יל ורוזוולט פעלו מתוך הבנה דומה בזירה הלאומית. צ'רצ'יל הקפיד שכל מחווה מדינית תייצג את אופייה של בריטניה ותבנה אמון; רוזוולט הרחיב את האחריות והפך עם שלם ל"חזית הבית", קהילה של שגרירים המייצגת את ערכי הדמוקרטיה.

שלושתם מצביעים על עיקרון משותף, רעיונות גדולים אינם מתקיימים רק בדיבורים, אלא בהתנהגות. כאשר אדם פועל ביושר, כאשר אזרח נוטל אחריות, וכאשר מנהיג מזכיר לעמו את שליחותו, נבנה שמו של הערך שהם מייצגים. כך הופכים יחידים ועמים לשגרירים, וכך מתקדש הרעיון שהם נושאים לעולם.

מקורות:

[i] רמב"ם, משנה תורה, הלכות יסודי התורה ה, טו

[ii] ויליאם שייקספיר, הלילה השנים-עשר, תרגם: דורי פרנס, מערכה שנייה תמונה חמישית. מתוך אתר "שייקספיר ושות'".

[iii] Milton Himmelfarb, Jews and Gentiles, Encounter Books, 2007, 141.