פרשת דברים- רב, נשיא, וראש ממשלה יושבים לקפה
- osnatmmt
- לפני יום אחד (1)
- זמן קריאה 7 דקות
משנת הרב זקס פוגשת את המנהיגות של וינסטון צ'רצ'יל ופרנקלין רוזוולט.
לזכרו של סרן איתן ישראל שכנזי הי"ד שנפל בקרב ברצועת עזה, להצלחת אשתו הלל, ולנחמה לכל משפחות השכול שהקריבו עבורינו- החיים כאן, את היקר מכל.
המנהיג כסופר, הסופר כמורה.
כשאומרים שוינסטון צ'רצ'יל זכה בפרס נובל זה נשמע הגיוני. כשאומרים באיזו קטגוריה, אנשים כבר מרימים גבה. ובכן, צ'רצ'יל זכה בפרס נובל לספרות.
אך פרס זה לא היה קישוט מאוחר לקריירה פוליטית מפוארת, אלא ביטוי למהות עמוקה יותר באישיותו. צ'רצ'יל היה איש של מילים עוד הרבה לפני שהיה איש של מלחמה. הוא כתב ביוגרפיות, תיאורי קרבות, היסטוריה רחבת יריעה – ובעיקר עיצב לעצמו תודעה היסטורית ולשונית יוצאת דופן. היכרותו עם הספרות האנגלית הקלאסית ועם התנ"ך העניקה לו לא רק אוצר מילים עשיר, אלא גם מבנים של חשיבה: מקצב, חזרה, ניגוד, והיכולת לשזור עבר והווה לכדי סיפור אחד בעל משמעות.
הדבר בא לידי ביטוי מובהק בתהליך הכנת נאומיו. צ'רצ'יל לא "דיבר" – הוא כתב. כל נאום עבר שכתוב ועוד שכתוב. הוא שקל כל מילה, לעיתים החליף מילה אחת פשוטה במילה אנגלית עתיקה כדי ליצור תהודה רגשית עמוקה יותר. הוא שילב חזרות מחושבות כדי לבנות קצב כמעט תנ"כי, כזה שחודר לתודעה ונחקק בזיכרון. אפילו את אופן הקריאה סימן לעצמו: הפסקות, הדגשות, נשימות. זו לא הייתה רטוריקה ספונטנית, זו הייתה מלאכת מחשבת.
וכאן טמון עומק מנהיגותו. צ'רצ'יל הבין שבשעת משבר לא די להורות לאנשים מה לעשות; יש ללמד אותם כיצד לראות את המציאות. כשהעם הבריטי עמד לבדו מול גרמניה הנאצית, הוא לא רק ניהל את המלחמה, הוא עיצב את רוח העמידה. דרך מילים מדויקות, טעונות במשמעות היסטורית ותרבותית, הוא חינך את הציבור לאומץ, להתמדה ולתחושת ייעוד.
בכך הפך צ'רצ'יל ממנהיג של כוח למנהיג של השפעה. הוא לא רק הוביל, הוא לימד. בדומה למשה בנאומיו בספר דברים, הוא עמד מול עמו ויצר עבורו שפה משותפת של משמעות, כזו שמחזיקה גם כשהמציאות מתערערת.
המנהיג כמורה.
זה היה רגע גדול של תמורה אישית, והוא שינה לא רק את משה, אלא את כל תפיסת המנהיגות שלנו.
בסוף ספר במדבר, נראה היה שבא קִצה של הקריירה המנהיגותית של משה. הוא מינה לו יורש, יהושע, אשר הוא, ולא משה, יעביר את העם את נהר הירדן אל ארץ חפצו. דומה שמשה השיג את כל שהיה עליו להשיג. לא נותרו לו מלחמות להילחם, לא ניסים לחולל, לא תפילות לשאת בשם העם.
אבל כאן עשה משה מעשה הנושא את חותם הגדוּלה. למשך החודש האחרון של חייו הוא עמד בפני העם שנאסף ונשא באוזניו סדרת נאומים שאנו מכירים כספר דברים. הוא סקר בהם את עברו של העם, וחזה את עתידו. הוא נתן לבני עמו מצוות, חלקן ישנות בנוסח מחודש, אחרות חדשות שמשה מצא לנכון למוסרן דווקא ערב הכניסה לארץ. משה שזר את כל חוטי ההיסטוריה והחוק הללו למסכת אחת של חזון כולל, שבו לימד את בני עמו לראות את עצמם כעם קדוש, העם היחיד שריבונו ומחוקקו הוא אלוהים בכבודו ובעצמו.
לוּ פנה אליכם אדם שאינו יודע דבר על היהדות ועל העם היהודי, וביקש מכם להציע לו ספר אחד שיסביר את שני הדברים הללו, מיהם היהודים ומדוע הם עושים מה שהם עושים, ההמלצה המוצלחת ביותר הייתה ספר דברים. אין עוד ספר שכמוהו מתמצת וממחיז את כל מרכיבי היסוד של היהדות כאמונה וכאורח חיים.
בשיחת 'טד' עתירת צפיות, ובספר הנושא אותה כותרת,[1] אומר סיימון סינק כי מנהיגים המחוללים תמורה הם אלה אשר "מתחילים בלמה". אנטואן דה-סנט אקזופרי אמר זאת במילים פיוטיות יותר:
"אם בדעתכם לבנות אונייה, אל תגייסו אנשים שיחטבו עצים ואל תכבירו עליהם משימות ועבודה, אלא פשוט למדו אותם להתגעגע אל מרחבי האינסוף של הים".
בנאומי ספר דברים, משה נתן לעם את ה"למה" שלו. בני ישראל הם עמו של אלוהים, העם שאהבתו נתונה לו, העם שהוא פדה מעבדות, העם שהוא נתן לו, בדמות המצוות, את חוקת החירות. הם אולי יהיו עם קטן, אבל הם יהיו ייחודיים. זה יהיה עם שקורותיו יערערו על חוקיה הטבעיים של ההיסטוריה. עמים אחרים, אומר משה, יכירו בנִסִּיוּתוֹ של הסיפור היהודי – ואכן כך סברו הוגים מאומות העולם, מבלז פסקל עד ניקולאי ברדיאייב וגם אחריו.
בחודש האחרון לחייו חדל משה מהיות משה המשחרר, עושה-הנסים, הגואל, ונעשה משה רבנו. הוא היה הדוגמה הראשונה בהיסטוריה למנהיגוּת מהסוג שהיהודים עתידים היו להנפיק יותר מכל עם אחר: המנהיג כמוֹרֶה.
משה ידע אל נכון כי לא כל הישגיו הגדולים יתמידו להתקיים. העם שהוא גאל יחזור ביום מן הימים להיות עם נרדף וגולה. אולם אז, בפעם הבאה שזה יקרה, לא יהיה לו שום משה שיעשה ניסים. לכן שתל משה חזון בתודעתם של בני ישראל, תקווה בלבבם, קוד התנהגות במעשיהם ועוז בנפשותיהם – שכן כל אלה לא יימוגו. כשמנהיגים נעשים מחנכים, הם משנים חיים של אנשים.
במסה מרשימה ושמה "מי ראוי להנהיג את עם ישראל"[2] הִנגיד הרב יוסף דב סולובייצ'יק בין עמדותיה של היהדות כלפי שני טיפוסי מנהיגים: המלך והמורה. התורה מעמידה מגבלות חמורות לכוחו של המלך. אסור לו להרבות זהב, נשים וסוסים. המלך מצֻווה "לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו וּלְבִלְתִּי סוּר מִן הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול" (דברים יז, כ).
מלך יכול להתמנות רק לבקשת העם. על פי אבן-עזרא, מינוי מלך הוא רשות. אברבנאל סבר שההיתר להמליך מלך הוא ויתור לחולשה אנושית. רבנו בחיי ראה את קיומו של מלך כעונש, לא כפרס.[3] כללוֹ של דבר, יחסה של היהדות למלוכה, כלומר למנהיגות כעמדת כוח, הוא לכל היותר הססני.
מנגד, כלפי מורים היא רוחשת הוקרה כמעט עד בלי גבול. "יהי... מורא רבך כמורא שמיים", נאמר בפרקי אבות.[4] כבודו ומוראו של המורה קודמים אפילו לאלו של ההורים, פוסק הרמב"ם, משום שהוריו של אדם מביאים את האדם לעולם הזה, ואילו מוריו מקנים לו את הכניסה לעולם הבא.[5]
כשמישהו מפעיל עלינו כוח הוא מצמצם אותנו. אבל כשמישהו מלמד אותנו, הוא עוזר לנו לגדול. היהדות, הרגישה כל כך לכבוד האדם, מעדיפה משום כך את המנהיגות-כחינוך על פני המנהיגות-ככוח. וזה התחיל אצל משה, בערוב ימיו.
לאורך כל עשרים ושתיים שנות כהונתי כרב ראשי באנגליה נשאתי איתי את הציטוט הבא מפיו של דוד בן-גוריון. ראש הממשלה הראשון, יהודי חילוני, העמיק בלימוד ההיסטוריה והתנ"ך ודייק בהבנת היבט זה של המנהיגות. הנה דבריו הרהוטים:
בין שאתה מכהן בתפקיד צנוע ברשות מקומית או באיגוד מקצועי קטן, ובין שאתה נושא בכהונה רמה בממשל הלאומי, העקרונות הם שווים ביסודם. עליך לדעת מה ברצונך להשיג, לדעת בבטחה מהם יעדיך, ולהחזיקם תמיד נגד עיניך. עליך לקבוע לעצמך את קדימויותיך, עליך לחנך את מפלגתך והציבור הרחב. עליך לתת אמון באנשיך, לעתים קרובות אמון רב מזה שיש להם בעצמם. כי המנהיג הפוליטי האמתי יודע על סמך תחושתו מהם גבולות היכולת של האדם, והוא יֵדע לעורר את הזולת למצות יכולת זו בזמן משבר. עליך לדעת מתי להיאבק ביריביך הפוליטיים ומתי להתעכב בעמדת המתנה. לעולם אסור לך להתפשר על דברים שבעיקרון. בכל עת עליך להיות מודע לגורם הזמן, והדבר מחייב ערנות למתרחש סביבך: באזורך, אם אתה מנהיג מקומי, ובמדינה ובעולם, אם אתה מנהיג לאומי. ומכיוון שהעולם אינו שוקט אף לרגע, ובמגמות העוצמה מתרחשות כל העת חליפות ותמורות, עליך תמיד לשקול ולבחון מחדש את המדיניות שהחלטת לנקוט לשם מימוש היעדים שבחרת. מנהיג פוליטי חייב להקדיש זמן רב למחשבה. וכן עליו להקדיש זמן רב לחינוך מתמיד של הציבור.[6]
המשורר האנגלי פֶּרסי בִּיש שֶלי חתם את מסתו "סנגוריה על השירה" במילים "המשוררים הם מחוקקי-העולם, אשר אין העולם מודה בהם, כי אכן מחוקקיו הם".[7] אינני יודע עד כמה זה נכון, אך אני יודע היטב דבר אחד: שבין לתת לאנשים את מה שהם רוצים, לבין ללמד אותם מה לרצות, יש כל ההבדל שבעולם.
מחנכים הם בנאיו הבלתי מוכרים של העתיד, ואם מנהיג רוצה להטביע חותם מתמשך עליו ללכת בעקבות משה ולהיעשות מחנך. רעיון המנהיג-כמורֶה, המפעיל השפעה ולא כוח, סמכות רוחנית ואינטלקטואלית ולא אמצעי כפייה, הוא מן התרומות הגדולות ביותר שהרימה היהדות לאופקים המוסריים של האנושות. את זאת מדגים לנו היטב ספר דברים, שבו משה מכנס את הדור הבא ומלמד אותו חוקים ולקחים שישרדו, ויעוררו השראה, כל עוד יש בני אדם על פני האדמה.
המסביר הלאומי.
גם פרנקלין רוזוולט הבין שמנהיגות אינה מתחילה בהחלטות, אלא בהבנה.
כאשר נכנס לבית הלבן בעיצומו של השפל הגדול, ניצב רוזוולט מול ציבור מבוהל, חשדן ולעיתים חסר אמון במוסדות המדינה. המערכת הבנקאית קרסה, האבטלה זינקה, והמושגים הכלכליים שהניעו את המשבר היו רחוקים מהבנתו של האזרח הממוצע. רוזוולט יכול היה להסתפק בקבלת החלטות דרמטיות – אך הוא בחר בדרך אחרת: הוא החליט ללמד.
בשיחותיו הידועות – "שיחות ליד האח" – הוא פנה ישירות לאזרח הפשוט, בשפה יומיומית, כמעט אינטימית. הוא הסביר כיצד פועלים בנקים, מדוע יש צורך בסגירתם הזמנית, ומה תפקידה של הממשלה בהשבת האמון. הוא לקח מערכות מורכבות של כלכלה ומשפט ופירק אותן לרכיבים מובנים. לא כדי לפשט יתר על המידה, אלא כדי להנגיש מבלי לעוות.
מעבר לכך, רוזוולט לא רק הסביר "איך" – אלא גם "למה". הוא חיבר בין צעדי המדיניות לבין ערכים: צדק, אחריות הדדית, חירות שאינה רק היעדר כפייה אלא גם היכולת לחיות בכבוד. בהמשך, בתקופת המלחמה, הרחיב תפיסה זו כאשר דיבר על "ארבע החירויות", חופש הביטוי, חופש הדת, חופש ממחסור וחופש מפחד, ובכך העניק לאומה האמריקאית מסגרת ערכית להבנת המאבק העולמי.
רוזוולט יצר מודל של מנהיגות שמבוססת על אמון דרך הבנה. הוא לא דרש מהציבור להאמין בו בעיניים עצומות; הוא השקיע מאמץ כדי שהציבור יבין את דרכו. במובן זה, הוא פעל כמורה: כזה שמכבד את שומעיו, כזה שמאמין ביכולתם להבין, וכזה שמוביל אותם לצמיחה תודעתית.
דבריו של הרב זקס מציבים בפנינו עיקרון עמוק: מנהיגות גדולה אינה נבחנת רק ביכולת להפעיל כוח, אלא ביכולת לעצב תודעה.
משה, בערוב ימיו, ויתר על עמדת המנהיג הפועל ועבר לעמדת המורה המלמד. הוא הבין שנסים אינם נצחיים, אך רעיונות – כן. לכן בחר להעניק לעם לא רק הנהגה, אלא משמעות: "למה" שיחזיק גם כאשר לא יהיה עוד מי שיוביל.
צ'רצ'יל ורוזוולט, כל אחד בדרכו, מימשו עיקרון זה בעולם המודרני. צ'רצ'יל עשה זאת דרך עיצוב השפה – הוא לימד עם שלם כיצד לדבר על עצמו וכיצד להבין את מאבקו. רוזוולט עשה זאת דרך הנגשת הידע – הוא לימד עם שלם כיצד להבין את עולמו הכלכלי והמוסרי. שניהם ראו במילים לא רק אמצעי, אלא שליחות.
וכך מתחדדת ההבחנה שמציע הרב זקס: בין לתת לאנשים את מה שהם רוצים, לבין ללמד אותם מה לרצות. מנהיגים מן הסוג הראשון מגיבים למציאות; מנהיגים מן הסוג השני מעצבים אותה. אלה הם המנהיגים הבונים לא רק את ההווה, אלא את האדם שיישא את העתיד.
מקורות:
[1] Simon Sinek, Start with Why: How Great Leaders Inspire Everyone to Take Action, Portfolio, 2011. לצפייה בהרצאה: http://www.youtube.com/watch?v=qp0HIF3SfI4.
[2] Reflections of the Rav, Abraham R. Besdin, World Zionist Organisation, 1979, 127-139..
[3] בפירושיהם לדברים יז, טו. רבנו בחיי סבר שהעם לא היה זקוק, מבחינה עקרונית, למלך לבד ממלך מלכי המלכים. כתימוכין לעמדתו הוא מצטט מנבואת הושע: "אֶתֶּן לְךָ מֶלֶךְ בְּאַפִּי וְאֶקַּח בְּעֶבְרָתִי" (הושע יג, יא).
[5] משנה תורה לרמב"ם, הלכות תלמוד תורה ה, א.
[6] משה פרלמן, דוד בן-גוריון, תל אביב: מודן, 1987, עמ' 49–50. אני מודה ללורד יונתן קסטנבאום, ששימש מנהל לשכת הרב הראשי לבריטניה בשנים 1991–1996, שהראה לי את הציטוט הזה.
[7] פרסי ביש שלי, סנגוריה על השירה, מאנגלית: שמעון הלקין, תל-אביב: הקיבוץ המאוחד, 1980, עמ' 61.
לעוד עקרונות מנהיגותיים:
דברי הרב זקס נלקחו במלואם מהאתר למורשת הרב זקס, הרב יונתן זקס שיעורים במנהיגות- ניתן לרכוש את ספרי הרב זקס באתר: https://rabbisacks.org/%D7%A1%D7%A4%D7%A8%D7%99%D7%9D/%d7%a9%d7%99%d7%a2%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%9e%d7%a0%d7%94%d7%99%d7%92%d7%95%d7%aa/
אין כוונה לעשות כל שימוש מסחרי במאמר זה.
תגובות