פרשת מטות- רב, נשיא, וראש ממשלה יושבים לקפה
- osnatmmt
- 30 באפר׳
- זמן קריאה 9 דקות
משנת הרב זקס פוגשת את המנהיגות של וינסטון צ'רצ'יל ופרנקלין רוזוולט.
לזכרו של סרן איתן ישראל שכנזי הי"ד שנפל בקרב ברצועת עזה, להצלחת אשתו הלל, ולנחמה לכל משפחות השכול שהקריבו עבורינו- החיים כאן, את היקר מכל.
להפריד בין הרגש למטרה.
בדצמבר 1940, בעיצומה של אחת התקופות הקשות בתולדות בריטניה, בוחר וינסטון צ'רצ'יל במהלך שאינו מובן מאליו: לפנות אל מנהיגי ממשלת וישי – ממשלה בראשות המרשל פטן, גיבור מלחמת העולם הראשונה, אך בפועל ישות כפופה לגרמניה הנאצית, הפועלת בצל פיקוח גרמני ומנהלת מדיניות של שיתוף פעולה עם הכובש.
כדי להבין את עומק המהלך, יש להתבונן במה שקדם לו. במאי–יוני 1940 מתמוטטת צרפת במהירות מפתיעה. בריטניה נותרת כמעט לבדה מול גרמניה. זמן קצר לאחר מכן, ביולי 1940, נוקטת בריטניה במהלך דרמטי וכואב: תקיפת הצי הצרפתי במרס־אל־כביר, מחשש שייפול לידי הגרמנים. מאות מלחים צרפתים נהרגים. האירוע מותיר צלקת עמוקה ביחסי שתי המדינות ומעמיק את חוסר האמון.
בחודשים שלאחר מכן הולך ומתברר כי ממשלת וישי אינה רק גוף נייטרלי, אלא שחקן מורכב: מצד אחד היא מבקשת לשמר ריבונות צרפתית כלשהי, ומצד שני משתפת פעולה עם גרמניה. במקביל, בריטניה נאבקת על חייה – הבליץ הגרמני מכה בלונדון ובערים נוספות, והאיום על עצמאותה מוחשי מתמיד. בתוך כך, מתרחשים גם שינויים אסטרטגיים: הצלחות בריטיות ראשונות בזירה הצפון־אפריקאית, התבססות ההבנה שבריטניה לא תיכנע, והתקדמות משמעותית ביחסים עם פרנקלין רוזוולט סביב תוכנית "החכר והשאל" (עוד פרטים על התכנית בהמשך).
על רקע כל אלה, בדצמבר 1940, מחליט צ'רצ'יל לפנות אל פטן ואל הגנרל וייגאן. זהו רגע טעון: בריטניה כבר חוותה אכזבות קשות מווישי, ואף פעלה נגדה צבאית. רגשות של כעס, בגידה ואיבה היו טבעיים ואף מתבקשים. ובכל זאת, צ'רצ'יל בוחר במהלך אחר.
צ'רצ'יל כותב כי "במלחמה אין מקום לקנטרנות, נטירת טינה או זעף. המטרה העיקרית צריכה לשלוט על כל עילות הרוגז השניות במעלה".
זהו אינו רק משפט רטורי – זו תפיסת הנהגה. צ'רצ'יל מבין כי אם ייתן לרגשות להוביל, הוא יישאר כלוא בעבר; אם יצליח להתעלות מעליהם, ייתכן שיוכל להשפיע על העתיד. הפנייה לווישי אינה נובעת מאמון עיוור, אלא מהכרה בכך שגם בתוך מערכת יחסים פגומה ניתן לעיתים לייצר מרחב פעולה, אם ממקדים את המבט במטרה הרחבה: בלימת גרמניה הנאצית.
בכך ממחיש צ'רצ'יל את אחד העקרונות העמוקים של יישוב סכסוכים: היכולת להפריד בין האדם או הגוף שמולך לבין הבעיה שאתה מבקש לפתור. הוא אינו מתעלם ממעשיה של וישי, אך גם אינו נותן להם לשלול ממנו כל אפשרות דיפלומטית. זהו איזון עדין בין עמידה עקרונית לבין גמישות אסטרטגית – איזון המאפיין מנהיגות בשעת משבר.
יישוב סכסוכים.
אחת המשימות הקשות ביותר שיש לכל מנהיג – מראשי ממשלה עד ראשי משפחה – היא יישוב סכסוכים. אולם זוהי גם המשימה החיונית ביותר. במקום שיש בו מנהיגות ראויה לשמה, ישנה גם לכידות קבוצתית ארוכת טווח; זאת, אפילו אם הבעיות קצרות הטווח קשות ומציקות. ואילו במקום שהמנהיגות בו לוקה בחסר, מקום שבו למנהיגים אין די סמכות, חן, נדיבות רוח ויכולת לכבד את החולקים עליהם – שם שוררות פלגנות ואיבה, רכילות ותרעומת, חשדנות ותככנות. מנהיגים אמיתיים הם אלה המעמידים את טובת הקבוצה כולה מעל לטובתו של כל חלק שהוא מן הקבוצה. הם דואגים לַטוֹב המשותף, ומשפיעים על חברי הקבוצה שידאגו לו אף הם.
כאן טמונה חשיבותו העצומה של אירוע המסופר בפרשת מטות. זה קרה כשבני ישראל כבר היו בישורת האחרונה לפני כניסתם לארץ המובטחת. הם חנו בגדה המזרחית של הירדן, והארץ המובטחת – הושט היד וגע בה. מחנה עראי זה נשא חן בעיניהם של שני שבטים, ראובן וגד, שהיו בעלי עדרי בקר גדולים. הם גילו שדווקא עבר הירדן המזרחי הוא כר מרעה משובח, ארץ מתאימה מאין כמותה למשלח ידם. הם פנו אפוא למשה וביקשו רשות להתיישב שם ולוותר על נחלתם בארץ כנען. "אִם מָצָאנוּ חֵן בְּעֵינֶיךָ", אמרו לו, "יֻתַּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לַעֲבָדֶיךָ לַאֲחֻזָּה; אַל תַּעֲבִרֵנוּ אֶת הַיַּרְדֵּן" (במדבר לב, ה).
הנורה האדומה נדלקה אצל משה מיד. שני השבטים מציבים את עניינם הפרטי מעל טובת האומה. הם ייראו כמי שנוטשים אותה ברגע המכריע, דווקא כשהם נחוצים יותר מתמיד. הרי עם ישראל עומד בפתחה של מלחמת כיבוש, סדרת מלחמות כיבוש ליתר דיוק, שבלעדיה לא יירש את הארץ. "הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה?", הוא מיהר לגעור בהם. "וְלָמָּה תְנִיאוּן (כתיב: תנואון) אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעֲבֹר אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם ה'?" (לב, ו-ז). לבקשה הזאת היה פוטנציאל נזק חמור.
משה הזכיר לבני ראובן וגד מה קרה בפרשת המרגלים. כזכור, עשרה מן המרגלים שברו את רוח העם כאשר שבו מארץ כנען וסיפרו שכיבושה בלתי אפשרי. הלילה ההוא, שבני ישראל בכו בו באוהליהם, חרץ את גורלם לארבעים שנות נדודים. האם רוצים בני ראובן וגד לגזור על העם עוד ארבעים שנה כאלו?
"וְהִנֵּה קַמְתֶּם תַּחַת אֲבֹתֵיכֶם תַּרְבּוּת אֲנָשִׁים חַטָּאִים לִסְפּוֹת עוֹד עַל חֲרוֹן אַף ה' אֶל יִשְׂרָאֵל! כִּי תְשׁוּבֻן מֵאַחֲרָיו – וְיָסַף עוֹד לְהַנִּיחוֹ בַּמִּדְבָּר, וְשִׁחַתֶּם לְכָל הָעָם הַזֶּה".לב, יד-טו
משה היה ישיר, ישר ומתעמת.
מה שקרה מכאן ואילך הוא מופת למשא ומתן וליישוב סכסוכים. בני שני השבטים הבינו שהצדק עם משה, ושהם עלולים לפגוע בטובת הכלל, והציעו פשרה. תחילה, אמרו, נבנה פה גדרות לצאננו ולבקרנו ויישובים למשפחותינו, ואז יקומו כל הגברים יוצאי הצבא שבקרבנו ויצטרפו לשבטים האחרים במסעם אל מעבר לירדן מערבה. הם יילחמו לצידם, ואפילו ילכו חלוצים בראש. הם לא ישובו אל מקנם ואל משפחותיהם עד שהקרבות ישוכו, הארץ כולה תיכבש, וכל השבטים יקבלו את נחלותיהם. רוחה של הצעה זו ושכמותה תנוסח לימים בעיקרון ההלכתי "זה נהנה וזה לא חסר".[i] אנחנו, אומרים שני השבטים, ניהנה מארץ טובה למקנה שלנו; ושאר השבטים לא יחסרו דבר, שהרי עדיין נהיה חלק מהעם, נשרת בצבא, נהיה אפילו בקו הקדמי, ונישאר שם עד לניצחון.
משה מכיר בכך שהשבטים ענו על דרישותיו. הוא חוזר על הצעתם, כדי לוודא שהוא והם הבינוה באותה דרך, ושהם מתכוונים לקיימה. הוא מעמיד להם "תנאי כפול", כלומר מסביר להם שאם יפעלו על פי הבטחתם יהיו לכך תוצאות מסוימות, ואם לא יפעלו על פיה תהיינה תוצאות מסוימות אחרות. הוא מבקש מהם לתת תוקף להתחייבותם. שני השבטים מסכימים. העימות נמנע. בני גד וראובן השיגו מה שרצו, אך האינטרסים של יתר השבטים ושל העם בשלמותו הובטחו. זה היה משא ומתן למופת.
צדקת חששותיו של משה הוכחה כעבור שנים רבות, לאחר כיבוש הארץ בימי יהושע – כאשר עמדו בני גד וראובן, ואיתם חצי שבט מנשה, לממש את חלקם בעסקה ולהתיישב בעבר הירדן. אי-הבנה של כוונת השבטים הללו הביאה את העם אל סף מלחמת אחים.
המעשה מסופר בפרק כ"ב בספר יהושע. כאשר שָבו הלוחמים בני שני השבטים ומחצית השבט אל מִקנם ואל משפחותיהם, הם בנו מזבח גדול על גדתו המזרחית של הירדן. בני ישראל האחרים פירשו זאת כהכרזת פרישה ופילוג, והכינו ידיהם לַקרב. יהושע, במהלך דיפלומטי מזהיר, שלח מתווך: פינחס, לשעבר קנאי ועתה איש שלום. פינחס הזהיר את בני שבטי המזרח מהתוצאות האיומות שיהיו להקמת מרכז דתי בנחלתם: קריעת העם לשניים.
בני גד וראובן הבהירו שזו לא הייתה כוונתם בשום אופן. אדרבה, הם פעלו במטרה למנוע חשדנות ולבצר את אחדות האומה. הם חששו שכאשר בני ישראל יראו שהם חוצים את הירדן מזרחה הם יסיקו מכך שאינם רוצים עוד להיות חלק מהעם. לכן בנו את המזבח: לא כדי להקריב קרבנות, לא כמתחרה למשכן, אלא רק כסמל ואות לדורות הבאים, למען יידעו שגם הם מבני ישראל. התשובה הניחה את דעתם של פינחס וחבריו למשלחת, ומלחמת האחים נמנעה.
המשא ומתן בין משה לשני השבטים בפרשתנו תואם להפליא את העקרונות שנוסחו לא מכבר ב'פרויקט המשא ומתן של אוניברסיטת הארוורד', ואשר הוצגו בידי רוג'ר פישר, ויליאם יורי וברוס פאטון בספרם שכבר הספיק להיעשות לקלאסיקה בתחומו, 'כן!'.[ii] הנה תמצית העקרונות למשא ומתן מוצלח המופיעים שם:
הפרידו בין האנשים לבעיה. בכל משא ומתן צצים מתחים אישיים משלל סוגים. כדי לטפל בבעיה באופן ענייני יש להסיר את המתחים הללו מסדר היום.
התמקדו באינטרסים, לא במיצוב. כל סכסוך יכול בקלות להיעשות למשחק סכום אפס: אם אני מנצח, אתה מפסיד. אם אתה מנצח, אני מפסיד. הדבר קורה כאשר מתמקדים במיצובם של הצדדים, והשאלה הופכת ל"מי המנצח?". כאשר מתמקדים לא במיצובים אלא באינטרסים, השאלה היא "האם יש דרך להשיג את מה ששנינו רוצים?"
צרו אפשרויות לרווח הדדי. או כלשונם של חכמינו, "זה נהנה וזה נהנה". עיקרון זה מעשי משום שבדרך כלל לשני הצדדים יש מטרות שונות שאינן סותרות זו את זו.
הקפידו על תבחינים אובייקטיביים. על שני הצדדים להסכים מראש שקיום ההסכם העתידי יימדד על פי קריטריונים אובייקטיביים וחסרי פניות. אחרת הוויכוח יימשך גם לאחר ההגעה להסכם, מפני שכל צד יטען שהצד השני אינו עומד בסיכומים.
משה מקיים את כל ארבעת העקרונות. ראשית, הוא מבחין בין האנשים לבין הבעיה, בהבהירו לבני גד וראובן שהתנגדותו לדרישתם אינה קשורה לזֶהותם, אלא לניסיון העבר של בני ישראל בפרשת המרגלים. גם אז כל בני ישראל סבלו, בלי קשר לזֶהותם השבטית או האישית של עשרת המרגלים מוציאי דיבת הארץ. אף אחד לא הרוויח מהמעשה שלהם; גם לא השבטים שלהם, ואפילו לא הם עצמם. גם הפעם הבעיה אינה נוגעת לשבט זה או אחר אלא לעם בשלמותו.
שנית, הוא מתמקד באינטרסים ולא במיצוב. טובתו של העם היא אינטרס של שני השבטים. אם יעדיפו את האינטרס הפרטי שלהם על האינטרס הלאומי, הקב"ה יכעס ויעניש את כל העם, ובתוכו את שבטי גד וראובן. בכך שונה המשא ומתן הזה תכלית שינוי ממחלוקת קורח ועדתו. שם נסב הכול על מיצוב אישי, לא על אינטרסים פרקטיים: השאלה הייתה למי הבכורה. התוצאה הייתה טרגית.
גם העיקרון השלישי התקיים פה. בני גד וראובן יצרו אפשרות לרווח הדדי. אם תיתנו לנו – אמרו – לבנות מתקני עראי למקננו ולילדינו, נצא למלחמה, ולא זו אף זו, נצא חלוצים בראש המחנה. אנחנו נרוויח, כי נדע שבקשתנו תיענה, והעם ירוויח מנכונותנו להתנדב למשימה הצבאית התובענית.
ולבסוף, הייתה הסכמה לגבי תבחינים אובייקטיביים. בני גד וראובן ישובו לגדה המזרחית רק לאחר שכל השבטים יישבו לבטח בנחלתם. וכך אכן קרה, כמסופר בספר יהושע:
אָז יִקְרָא יְהוֹשֻׁעַ לָראוּבֵנִי וְלַגָּדִי וְלַחֲצִי מַטֵּה מְנַשֶּׁה, וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם: אַתֶּם שְׁמַרְתֶּם אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה אֶתְכֶם מֹשֶׁה עֶבֶד ה', וַתִּשְׁמְעוּ בְקוֹלִי לְכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶתְכֶם. לֹא עֲזַבְתֶּם אֶת אֲחֵיכֶם זֶה יָמִים רַבִּים – עַד הַיּוֹם הַזֶּה – וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמֶרֶת מִצְוַת ה' אֱ-לֹהֵיכֶם. וְעַתָּה הֵנִיחַ ה' אֱ-לֹהֵיכֶם לַאֲחֵיכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם, וְעַתָּה פְּנוּ וּלְכוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם אֶל אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם אֲשֶׁר נָתַן לָכֶם מֹשֶׁה עֶבֶד ה' בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן.יהושע כב, א-ד
הנה לנו אפוא משא ומתן למופת. קרן של תקווה לאחר סדרת ההתנגשויות ההרסניות ששזרה את ספר במדבר, ונר תמיד של חלופה אפשרית לכל אותם סכסוכים הרסניים שהיו עתידים להתרגש על עם ישראל.
משה מצליח במשא ומתן לא מפני שהוא חלש, לא מפני שהוא נכון להתפשר על טובת האומה ושלמותה, לא מפני שהוא טובל את מילותיו בדבש ונוקט תחבולות דיפלומטיות, אלא מפני שהוא ישר, עקרוני וממוקד בטוב המשותף. כולנו מתמודדים בשלב כלשהו בחיינו עם סכסוכים. הנה לנו הדרך ליישבם.
להפוך מחלוקת להבנה משותפת.
אחת הזירות המובהקות שבהן נדרש פרנקלין רוזוולט לנהל מחלוקת עמוקה הייתה סביב חוק החכר והשאל (Lend-Lease).
ארצות הברית של סוף 1940 הייתה קרועה בין שני קטבים: מצד אחד, ההבנה ההולכת ומתחזקת כי נפילתה של בריטניה תסכן גם את אמריקה; ומנגד, זרם בדלני חזק שהתנגד לכל מעורבות במלחמה האירופית.
רוזוולט הבין כי לא די בהחלטה מדינית, נדרש כאן מהלך של שכנוע, כמעט של תיווך בין תפיסות עולם. כיצד מסבירים לציבור מדוע יש להעביר כמויות עצומות של ציוד צבאי, בהיקפים שאנו יודעים היום להעריך בכ־700 מיליארד דולר בערכים עדכניים – ללא תמורה מיידית?
ב־17 בדצמבר 1940, במסיבת עיתונאים, הוא בחר לא להיכנס לוויכוח אידיאולוגי מופשט, אלא לתרגם את הסוגיה לשפה יומיומית, פשוטה ואינטואיטיבית. כך נולדה אחת האנלוגיות המפורסמות ביותר שלו, משל צינור הגינה:
”ההגנה על בריטניה הגדולה היא ההגנה הטובה ביותר של ארצות הברית, ולכן חומרים אלה יהיו שימושיים יותר להגנת ארצות הברית אם הם יהיו בשימוש בריטניה הגדולה, מאשר אילו היו מאוחסנים כאן.ובכן, הרשו לי להמחיש לכם. נניח שהבית של השכן שלי עולה באש, ולי יש צינור גינה במרחק מטרים ספורים. אם הוא יכול לקחת את צינור הגינה שלי ולחבר אותו לברז שלו, אולי אעזור לו לכבות את השריפה אצלו. מה אעשה עכשיו? אני לא אומר לו לפני שהוא לוקח את הצינור, 'שכן יקר, צינור הגינה שלי עלה לי 15 דולר, אתה צריך לשלם לי 15 דולר בשביל זה'. מהי העסקה כאן? אני לא רוצה 15 דולר, אני רוצה את צינור הגינה שלי בחזרה אחרי שהשריפה נכבית. אם לאחר כיבוי השריפה, הכול בסדר, בלי כל נזק לצינור, השכן מחזיר לי אותו ומודה לי מאוד על השימוש בו. במילים אחרות, אם נשאיל תחמושת מסוימת ונקבל בחזרה את התחמושת בסוף המלחמה, נראה לי שאנחנו נהיה במצב די טוב".
במשל הזה עושה רוזוולט מהלך מנהיגותי עמוק. הוא אינו מבטל את החששות של מתנגדיו, אלא ממסגר אותם מחדש. במקום דיון על "סיוע חינם" או "כניסה למלחמה", הוא מציג את הסיטואציה כהגנה עצמית מורחבת: אם השריפה תכובה בבית השכן, היא לא תגיע אליך. בכך הוא מצליח להזיז את השיח מעמדות נוקשות אל אינטרס משותף.
זהו בדיוק העיקרון שעליו מצביע הרב זקס: מעבר ממאבק של מיצובים (“בעד” או “נגד” התערבות) להבנת אינטרסים (“כיצד מגנים על אמריקה”). רוזוולט יוצר כאן אפשרות של רווח הדדי: בריטניה מקבלת סיוע קריטי, וארצות הברית מחזקת את ביטחונה מבלי לשלוח חיילים בשלב זה.
מעבר לכך, יש כאן גם ממד של בניית אמון. האנלוגיה אינה רק חכמה – היא אנושית. היא פונה לשכל הישר ולחוויות היומיומיות של האזרח, ומפחיתה את המתח והחשדנות. במקום כפייה, יש כאן שכנוע; במקום קיטוב, יש יצירת “אנחנו”.
לא בכדי אמר לימים וינסטון צ'רצ'יל כי חוק החכר והשאל היה “אחד המעשים הבלתי אנוכיים ביותר בהיסטוריה המודרנית”. אך מאחורי המעשה עמד תהליך מורכב של הנהגה, כזה שלא רק מקבל החלטות, אלא יודע לבנות את ההסכמה הנדרשת כדי לאפשר להן להתקיים.
הרב זקס מלמד כי מנהיגות נבחנת לא ביכולת להימנע מסכסוכים, אלא ביכולת לנהל אותם כך שלא יהפכו לשבר. משה רבנו בפרשת מטות, וינסטון צ'רצ'יל בדצמבר 1940, ו־פרנקלין דלאנו רוזוולט סביב חוק החכר והשאל – שלושתם ניצבים מול מציאות שבה הפירוד כמעט מתבקש: אינטרסים מתנגשים, רגשות טעונים, וחשש אמיתי לאובדן אמון.
אך כל אחד מהם בוחר שלא להישאב אל המחלוקת עצמה, אלא להגביה את המבט מעליה. משה מגדיר תנאים ברורים שמבטיחים כי טובת הכלל לא תיפגע; צ'רצ'יל מניח בצד טינה וזעם כדי לאפשר מרחב פעולה מול גורם מורכב ועוין; רוזוולט מתרגם מחלוקת רעיונית חריפה לשפה של אינטרס משותף, כזו שכל אזרח יכול להבין.
המכנה המשותף ביניהם אינו היעדר קונפליקט – אלא היכולת לנהל אותו מתוך מחויבות עמוקה ל“טוב המשותף”. הם אינם מבטלים את ההבדלים, ואינם מטשטשים את המורכבות; הם מארגנים אותה סביב מטרה רחבה יותר, כזו שמאפשרת לכל חלק בקבוצה לראות את עצמו כחלק מן השלם.
זו אולי תמצית מנהיגותם: לא להכריע מי צודק – אלא לבנות מציאות שבה ניתן להתקדם יחד. לא לנצח את היריב – אלא למנוע את הפיכתו לאויב. לא רק לפתור את הסכסוך של הרגע – אלא לחזק את הלכידות שתעמוד במבחנים הבאים.
ובמובן זה, מנהיגות אמיתית אינה רק אמנות ההכרעה – אלא אמנות החיבור.
מקורות:
[ii] רוג'ר פישר, ויליאם יורי וברוס פאטון, כן! – לשאת ולתת ולהגיע לסיכום חיובי בעסקים, בעבודה ובחיי היום-יום, מאנגלית: דרורה בלישה, תל אביב: מטר, 2013.
לעוד עקרונות מנהיגותיים:
דברי הרב זקס נלקחו במלואם מהאתר למורשת הרב זקס, הרב יונתן זקס שיעורים במנהיגות- ניתן לרכוש את ספרי הרב זקס באתר: https://rabbisacks.org/%D7%A1%D7%A4%D7%A8%D7%99%D7%9D/%d7%a9%d7%99%d7%a2%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%9e%d7%a0%d7%94%d7%99%d7%92%d7%95%d7%aa/
אין כוונה לעשות כל שימוש מסחרי במאמר זה.
תגובות