פרשת מסעי- רב, נשיא, וראש ממשלה יושבים לקפה

משנת הרב זקס פוגשת את המנהיגות של וינסטון צ'רצ'יל ופרנקלין רוזוולט.

לזכרו של סרן איתן ישראל שכנזי הי"ד שנפל בקרב ברצועת עזה, להצלחת אשתו הלל, ולנחמה לכל משפחות השכול שהקריבו עבורינו- החיים כאן, את היקר מכל.

מנהיגות שחוצה גבולות.

אצל וינסטון צ'רצ'יל בולטת במיוחד אותה תכונה שלישית שעליה מדבר הרב זקס בפרשתינו כפי שניראה בהמשך: הרחבת מעגל האכפתיות אל מעבר לעם שלך.

צ’רצ’יל לא היה רק מנהיגה של בריטניה; הוא תפס את עצמו כמנהיג של מאבק רחב בהרבה, מאבק על דמותה המוסרית של האנושות.

כאשר צרפת קרסה ב-1940, הוא לא ראה בכך רק תבוסה צבאית של בעלת ברית, אלא פצע מוסרי שיש לרפאו. הוא עמד לצד שארל דה גול והעניק לגיטימציה למאבק “צרפת החופשית”, גם כאשר הדבר לא היה נוח מדינית. ביחס לאיטליה, הוא הבחין בין המשטר הפשיסטי לבין העם האיטלקי, ושידר מסר ברור: המאבק אינו נגד עמים אלא נגד רעיונות מסוכנים.

גם ביחס לפולין, שנמחצה בין גרמניה הנאצית לברית המועצות של יוסיף סטלין, צ’רצ’יל גילה מחויבות עמוקה, גם כאשר המציאות הגיאופוליטית אילצה פשרות כואבות. הוא לא ויתר על ההכרה בכך שפולין היא קורבן של כוחות גדולים ממנה.

וביחס ליהודים, אף שהמדיניות הבריטית לא הייתה חפה מכשלים, צ’רצ’יל עצמו ביטא לאורך השנים עוינות חריפה לאנטישמיות והבנה עמוקה לסבל היהודי. בעיניו, המאבק בנאצים לא היה רק מאבק על בריטניה, אלא על עצם הרעיון של צלם אנוש.

זו בדיוק אותה הנהגה שעליה מדבר הרב זקס: מנהיג שאינו מסתפק בדאגה לעמו בלבד, אלא רואה את מאבקו כחלק מסיפור רחב יותר של האנושות כולה.

זו הסיבה שברחבי העולם (מחוץ לבריטניה) ישנם כ-300 רחובות הנקראים על שמו של צ'רצ'יל. מעגל ההשפעה של צ'רצ'יל היה רחב הרבה מעבר לגבולות בריטניה עצמה.

מנהיגות בזמן משבר.

פרשת מסעי נקראת תמיד בימי בין המצרים. עם ישראל מעלה בימים אלה את זכר שתי תבוסותיו הלאומיות הגדולות. בית המקדש היה סמלו של עם ישראל — וחורבן בית המקדש מסמל אפוא את חורבן העם. חורבנות שני בתי המקדש, במאה השישית לפני הספירה ובמאה הראשונה לספירה, אירעו בעטייה של מנהיגות עלובה.

זרעי החורבן של הבית הראשון נטמנו שנים לא רבות אחרי הקמתו, בהחלטה הרת אסון של המלך רחבעם בן שלמה. שלהי שנות מלכותו של שלמה עוררו תסיסה בקרב נתיניו. מנגנון המס של פרעה העמיס עליהם, בייחוד בשנות בניין המקדש, נטל כבד משאת. משמֵת שלמה באו אל בנו ויורשו רחבעם וביקשוהו להפחית מן הנטל. יועציו הוותיקים של שלמה הציעו לבנו להיענות לבקשה. העצה שנתנו לו היא מן היפות שניתנו אי פעם למנהיג: אם תשרת את העם, העם ישרת אותך (ראו מלכים־א' יב, ז). רחבעם לא שעה לעצה. הממלכה התפלגה לשתי ממלכות חלשות, שנפילתן הייתה רק שאלה של זמן. כדברי אברהם לינקולן, "בית שהתפלג נגד עצמו לא יעמוד לאורך ימים".

חורבן בית שני בימי הרומאים נבע מקריסה מוחלטת של המנהיגות ביהודה. בית חשמונאי שניצח את ההלניזם בשדה הקרב נכנע לו בהדרגה בזירה התרבותית ובזירה המדינית. הכהונה הייתה נתונה לפוליטיזציה ולהשחתת המידות. הרמב"ם כתב, באיגרת לחכמי מרסיי, כי בית שני חרב משום שהיהודים לא למדו את חוכמת המלחמה. בתלמוד נאמר שהבית חרב בגלל שנאת חינם. יוסף בן מתתיהו תולה את החורבן במלחמה הפנימית בין סיעות הקנאים שהגנו על ירושלים. כל ההסברים הללו נכונים, וכולם חלק מתופעה אחת: כשאין מנהיגות אפקטיבית מתחוללת פלגנות. יש סכסוך פנימית, האנרגיה מתבזבזת, ואין אסטרטגיה לכידה. התבוסה בלתי נמנעת.

בעיני היהדות, מנהיגות איננה לוקסוס. היא כורח. עמֵנו עם קטן ופגיע מאוד. כשיש לנו השראה מנהיגותית, אנו עולים לגדולה. באין השראה אנו צונחים לתהום.

לשלושת השבועות של ימי בין המצרים יש, ככל שהדבר יישמע מוזר, מסר מעודד. הוא טמון בעובדה שעם ישראל שרד מן החורבנות שפקדו אותו — ולא רק שהוא שרד, הוא אף התאושש והתחזק. עם ישראל נעשה אומה של שורדים, במובן החיובי ביותר של המילה. מי נתן ליהודים את העוז ואת התעוזה להיות כאלה?

התשובה היא: שלושה מנהיגים ששמותיהם קשורים לבלי הַתר בשלושת השבועות: משה, שהמסר שלו לדורות הבאים בתחילת ספר דברים נקרא תמיד בשבת שלפני תשעה באב; ישעיהו, שחזונו הנקרא כהפטרת אותה שבת הוא הנותן לה את שמה "שבת חזון"; וירמיהו, הנביא שחזה את החורבן, ושנבואותיו שובצו כהפטרות בשתי השבתות האחרות שבשלושת השבועות.

מה עשה את שלושת האישים הללו למנהיגים גדולים? שלושתם היו ביקורתיים כלפי בני זמנם — אבל כאלה הם רוב האנשים. אין צורך בכישרון מיוחד כדי להיות ביקורתי. שלושתם חזו חורבן — אבל ירמיהו עצמו הצביע על כך שנבואת זעם היא אופציה נטולת סיכון. אם יקרו דברים רעים, זו תהיה הוכחה לצדקתך; ואם לא — תמיד תוכל לומר שאלוהים החליט לרחם עלינו וחזר בו מכוונתו.[1]

מה אם כן ייחד את משה, ישעיהו וירמיהו? מה הפך אותם למנהיגים גדולים? ובפרט, מה הפך אותם למנהיגים דווקא בימים קשים, ומתוך כך למנהיגים לכל עת? התשובה שוב עומדת בסימן שלוש. שכן לדעתי שלושת המנהיגים שאנו מעלים על נס בשלושת השבועות התייחדו בשלושה דברים.

הראשון הוא ששלושתם היו נביאי תקווה. אפילו ברגעים הקודרים ביותר הם הצליחו לראות מבעד לחשרת הסופה את השמיים התכולים שמעבר לה. הם לא היו אופטימיסטים. יש הבדל בין אופטימיזם לבין תקווה. אופטימיזם הוא האמונה שהמצב ישתפר. תקווה היא האמונה שאם נעבוד קשה ביחד נשפר את המצב. כדי להיות אופטימיסט לא צריך אומץ. אך כדי להיות נביא של תקווה דרושים אומץ, חוכמה, הבנה עמוקה של ההיסטוריה, הכרה בָּאֶפשרי ולא רק בַּסביר, וכושר ביטוי. כל אלה היו למשה, לישעיהו ולירמיהו. הנה זה בפי משה:

וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ, וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ ה' אֱ־לֹהֶיךָ שָׁמָּה. וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱ־לֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם, אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ. וְשָׁב ה' אֱ־לֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱ־לֹהֶיךָ שָׁמָּה. אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם — מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה' אֱ־לֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ.דברים ל, א-ד

והנה בנבואת ישעיהו:

וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה. אַחֲרֵי כֵן יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק, קִרְיָה נֶאֱמָנָה.ישעיה א, כו

ואצל ירמיהו:

כֹּה אָמַר ה': מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה, כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ, נְאֻם ה', וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב. וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ, נְאֻם ה', וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם.ירמיה לא, טו-טז

המיוחד בכל שלוש נבואות התקווה הללו הוא שהן נאמרו בידיעה שדברים רעים עתידים לקרות לעם ישראל. אין זו תקווה קלילה הנישאת לה על כנף רננים נעלסה; זו תקווה עיקשת הבוקעת מגיא צלמוות.

המאפיין השני המייחד את משה, ישעיהו וירמיהו הוא שדברי הביקורת שלהם נאמרו מתוך אהבה. ישעיהו אמר, בשמו של הקב"ה, מילים שהן אולי המלבבות ביותר שנאמרו לעם ישראל בזמן מן הזמנים:

"כִּי הֶהָרִים יָמוּשׁוּ וְהַגְּבָעוֹת תְּמוּטֶנָה — וְחַסְדִּי מֵאִתֵּךְ לֹא יָמוּשׁ וּבְרִית שְׁלוֹמִי לֹא תָמוּט, אָמַר מְרַחֲמֵךְ ה'".ישעיה נד, י

ירמיה, בתוך שטף דברי התוכחה הקשים שלו, התנבא במילות אהבה מופלאות שהיו למטבעות לשון:

"כֹּה אָמַר ה': זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ, אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ, לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה".ירמיה ב, ב

ומשה — אהבתו לעמו מהדהדת מכל התפילות שנשא למענו, ויותר מכולן בתחנוניו לה' לאחר חטא העגל. הוא היה מוכן אז למסור את נפשו כדי שה' יסלח לעם:

"וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם — וְאִם אַיִן, מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ".שמות לב, לב

קל להיות ביקורתי, אבל המבקרים המשפיעים הם רק אלה האוהבים באמת ובתמים את מושא ביקורתם ומשכילים להראות לו את אהבתם זו.

והמאפיין השלישי והאחרון: משה, ישעיהו ירמיהו היו שלושת הנביאים שדיברו יותר מכל הנביאים האחרים על תפקידו של עם ישראל בקֶרב האנושות. משה אמר שיש לשמור את המצוות והחוקים שבתורת ה' "כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים" (דברים ד, ו). בפי ישעיהו שָׂם ה' הצהרות כגון "וְאַתֶּם עֵדַי, נְאֻם ה', וַאֲנִי אֵ־ל" (ישעיה מג, יב), או "אֲנִי ה' קְרָאתִיךָ בְצֶדֶק וְאַחְזֵק בְּיָדֶךָ וְאֶצָּרְךָ וְאֶתֶּנְךָ לִבְרִית עָם, לְאוֹר גּוֹיִם. לִפְקֹחַ עֵינַיִם עִוְרוֹת, לְהוֹצִיא מִמַּסְגֵּר אַסִּיר, מִבֵּית כֶּלֶא יֹשְׁבֵי חֹשֶׁךְ" (מב, ו-ז).  ירמיהו היה המנהיג שהגדיר לדורו ולדורות את תפקיד היהודים בתפוצות: "וְדִרְשׁוּ אֶת שְׁלוֹם הָעִיר אֲשֶׁר הִגְלֵיתִי אֶתְכֶם שָׁמָּה וְהִתְפַּלְלוּ בַעֲדָהּ אֶל ה', כִּי בִשְׁלוֹמָהּ יִהְיֶה לָכֶם שָׁלוֹם" (ירמיה כט, ז) — ההכרזה הראשונה בהיסטוריה על מהותו של מיעוט יצירתי.

מדוע נקודת המבט האוניברסלית כה חשובה פה? מפני שמנהיגים הדואגים רק לעמם הם שוביניסטים. לא אומץ אמתי הם נוסכים בעמם, כי אם רברבנות, ציפיות שווא ורגש אגוצנטרי.

ה' נתן למשה הצעיר הזדמנות להראות שלא רק למען בני עמו הוא מוכן להיחלץ — ומשה נענה לאתגר,  והושיע את בנות יתרו מתגרת ידם של הרועים (שמות ב, יז). ירמיה נתקדש בידי ה' להיות "נָבִיא לַגּוֹיִם", לא רק ליהודים (ירמיה א, ה). ישעיהו הפליא לבטא בנבואותיו אכפתיות לגורלן של אומות כמצרים ואשור, אויבותיה של ממלכת יהודה שלבו היה כמובן נתון לה (ישעיה יט, יט-כה).

גדולתם של מנהיגים גדולים אינה רק בדאגתם לעמם שלהם; הרי כולנו, למעט אלה מאתנו הנגועים בשנאה עצמית, עושים זאת. גדולתם המיוחדת היא בדאגתם לאנושות. רגישותם האוניברסלית היא המאצילה על מסירותם לעמם שלהם הוד ועוצמה מוסרית.

להיות סוכן של תקווה, לאהוב את העם שאתה מנהיג, ולהרחיב את אופקי האכפתיות כך שיקיפו את האנושות כולה — זהו סוג המנהיגות המקנה את היכולת להתאושש ממשבר ולהמשיך הלאה. הוא אשר עשה את משה, את ישעיהו ואת ירמיהו לשלושה מן המנהיגים הדגולים בכל הזמנים.

הנהגה גדולה והגבולות שלה.

אצל פרנקלין רוזוולט התמונה מורכבת יותר – ואולי דווקא בשל כך היא מלמדת.

נשתמש בה כלמידה על דרך השלילה.

אין ספק שרוזוולט הנהיג את העולם החופשי במאבק בנאציזם, והיה שותף מרכזי לניצחון. אין ספק גם שרוזוולט ממש לא היה אנטישמי. אך דווקא במבחן האכפתיות האוניברסלית, זה שעליו מדבר הרב זקס, עולה ביקורת קשה – בעיקר ביחס לשואת העם היהודי.

בזמן שהמידע על ההשמדה כבר זרם למערב, הממשל האמריקאי לא פעל בעוצמה שניתן היה לצפות לה כדי לבלום אותה: לא בהפצצת מסילות הברזל לאושוויץ, לא בפתיחת שערי הגירה רחבים יותר, ולא במהלך מדיני חריג להצלת יהודים. ההיסטוריונים ממשיכים להתווכח על גבולות האפשר, אך התחושה המוסרית נותרה בעינה: היה כאן פער בין עוצמת המנהיגות לבין היקף הפעולה.

הדבר בא לידי ביטוי גם באווירה הציבורית שסבבה את הבית הלבן. בשנת 1944 אמרה אלינור רוזוולט דברים שנתפסו בעיני רבים כמנותקים מן הזוועה, כאשר הדגישה כי יש לראות את בעיית הפליטים היהודים כחלק מבעיה רחבה יותר של פליטים באירופה – ניסוח שמחק, בעיני מבקריו, את הייחודיות של ההשמדה.

הפער הזה משתקף גם בזיכרון הישראלי: בישראל ישנם עשרות רחובות על שמו של צ’רצ’יל, לעומת מספר מצומצם בהרבה על שמו של רוזוולט. אין זו רק שאלה של הנצחה, אלא של תחושה היסטורית, מי נתפס כמי שעמד לצד עמים אחרים בשעתם הקשה, ומי נתפס כמי שלא עשה די.

רוזוולט היה מנהיג גדול, אך גדולתו מדגישה גם את מגבלותיו. דווקא משום שהיה מסוגל להוביל מהלכים אדירים, נשאר החותם ההיסטורי הצורם בכך שלא הפעיל את אותה עוצמה גם כאן.

דבריו של הרב זקס מציבים רף ברור: מנהיגות אמיתית נבחנת לא רק ביכולת להנהיג את עמך, אלא ביכולת לראות מעבר לו.

צ’רצ’יל מגלם את האידיאל הזה, מנהיג שמאבקו הלאומי נטמע בתוך מאבק אוניברסלי רחב. רוזוולט, לעומתו, ממחיש עד כמה גם מנהיגות גדולה יכולה להיכשל דווקא במקום הזה: בהרחבת מעגל האכפתיות.

ומכאן החיבור העמוק לדברי הנביאים. משה, ישעיהו וירמיהו לא היו רק נביאי עמם, הם היו נביאים של תקווה, של אהבה, ושל אחריות כלל־אנושית. הם הבינו שמנהיגות שאינה חורגת מגבולות הקבוצה, סופה להצטמצם, להתפורר, ואף להיכשל.

בין צ’רצ’יל לרוזוולט מתחדדת התובנה: לא די בכוח, לא די בחזון, ולא די בהצלחה היסטורית. המבחן העליון של מנהיג הוא השאלה עד כמה כאבם של אחרים, גם רחוקים, גם זרים, נעשה לכאבו שלו.

שם, בדיוק שם, נמדדת מנהיגות.

מקורות:

[1] ראו ירמיה כח; רמב"ם, משנה תורה, הלכות יסודי התורה י, ד.

לעוד עקרונות מנהיגותיים:

דברי הרב זקס נלקחו במלואם מהאתר למורשת הרב זקס, הרב יונתן זקס שיעורים במנהיגות- ניתן לרכוש את ספרי הרב זקס באתר: https://rabbisacks.org/%D7%A1%D7%A4%D7%A8%D7%99%D7%9D/%d7%a9%d7%99%d7%a2%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%9e%d7%a0%d7%94%d7%99%d7%92%d7%95%d7%aa/

אין כוונה לעשות כל שימוש מסחרי במאמר זה.

מנהיגות בשידור ישיר מאת דן ממט

צ'רצ'יל שיעור בניהול מאת דן ממט