פרשת בא- רב, נשיא, וראש ממשלה יושבים לקפה

משנת הרב זקס פוגשת את המנהיגות של וינסטון צ'רצ'יל ופרנקלין רוזוולט.

לזכרו של סרן איתן ישראל שכנזי הי"ד שנפל בקרב ברצועת עזה, להצלחת אשתו הלל, ולנחמה לכל משפחות השכול שהקריבו עבורינו- החיים כאן, את היקר מכל.

חינוך כקו ההגנה הראשון של האומה

בשנת 1936 בריטניה עמדה מול איום הולך ומתעצם. גרמניה הנאצית התחמשה, חידשה גיוס חובה, הרחיבה את חיל האוויר וחימשה מחדש את חבל הריין. האותות היו ברורים. אך בריטניה עצמה הייתה שקועה בפצעי השפל הכלכלי, באבטלה, ובלחץ ציבורי כבד לצמצם הוצאות. בתוך האקלים הזה, החינוך הוצב שוב ושוב על שולחן הקיצוצים. הטיעון נשמע הגיוני: קודם ביטחון, אחר כך חינוך. קודם נשק, אחר כך בתי ספר.

צ’רצ’יל, אז חבר פרלמנט מבודד, חסר כוח פורמלי, סירב לקבל את ההבחנה הזו. בדומה למשה בפרשת בא, הוא לא דיבר על הרגע, אלא על מה שמכין את הדורות הבאים לרגעי ההכרעה. בעיניו, חינוך לא עמד מול ביטחון; הוא היה תנאי לקיומו.

צ’רצ’יל הבין דבר שרבים סביבו סירבו לראות: מלחמה מודרנית אינה מוכרעת רק בכוח הזרוע. היא מוכרעת ביכולת לחשוב, לארגן, לפענח, לחדש. מהנדסים, מדענים, טכנאים, קצינים בעלי הבנה אסטרטגית, מנהלים אזרחיים היכולים להחזיק מדינה תחת לחץ, כל אלה אינם נוצרים בעת חירום. אי אפשר, כך הזהיר, להכשיר תודעה לאומית ברגע האחרון. מי שמקצץ בחינוך בשנות שקט מדומה, מגלה בזמן סכנה שהוא כבר הפסיד את הקרב הראשון.

כאן נפגש צ’רצ’יל עם תובנת היסוד של משה, כפי שמנסח אותה הרב זקס: אי אפשר לשנות את העולם רק מעל פני השטח. אימפריות קמות ונופלות, צבאות מתחמשים ומתפוררים, אך ללא חינוך, הכול זמני.

בדיעבד, ההיסטוריה נתנה לצ’רצ’יל חותמת של צדק. מלחמת העולם השנייה הוכרעה לא מעט בזכות יכולות שנזרעו שנים קודם לכן: פענוח צפנים, תיאום מדעי, תעשייה טכנולוגית, כוח אדם מיומן. אלה היו פירות של מערכת חינוך שלא נבנתה לשעת חירום, אלא מתוך ראייה ארוכת טווח.

משה דיבר על הילדים שיישאלו “מה זאת?”. צ’רצ’יל דיבר על האזרחים שיצטרכו לדעת לחשוב, לפעול ולהחזיק מדינה שלמה תחת איום. שניהם הבינו שמנהיגות אמיתית אינה נמדדת ביכולת להגיב, אלא ביכולת להכין. לא במה שמרגיע את ההווה, אלא במה שמבטיח עתיד.

האופק הרחוק.

כשאני רוצה להנחיל לקהל מאזינים את השיעור הייחודי בהלכות מנהיגות שמלמדת אותנו פרשתנו, אני מבקש מהם לבצע תרגיל חשיבה. דמיינו שאתם מנהיגיו של עם נדכֶּה ומשועבד הגולֶה מארצו זה מאתיים שנה ויותר. שרשרת נסים התחוללה, ועמכם עומד לצאת לחופשי. אתם מכנסים את העם ועומדים לנאום בפניו. הוא דרוך למוצא פיכם. זהו רגע מכונן, שהוא לעולם לא ישכח. על מה תדברו?

רוב האנשים עונים: על החירות. זו הייתה גם החלטתו של אברהם לינקולן בנאום גטיסברג, במהלך מלחמת האזרחים האמריקנית. הוא העלה את זיכרון הולדתה של "אומה חדשה, אשר הוֹרָתה בחֵירות", והביט אל העתיד בייחלו כי אומה זו "תיוולד מחדש לחופש".[i]  אחרים בקרב הקהל אומרים שהיו בוחרים לרומם את רוחם של המאזינים ולדבר על היעד של מסעם, "ארץ זבת חלב ודבש". ותמיד ישנם גם אלה שהיו מעדיפים להזהיר את העם מפני הסכנות והאתגרים המצפים להם במהלך "המסע הארוך אל החופש", כלשונו של נלסון מנדלה.[ii]

כל התשובות יכולות להיות נכונות; כל אחד מהרעיונות הללו יכול היה לספק תוכן הולם לנאום מרשים של מנהיג דגול. אולם משה, בהדרכתו של הקב"ה, לא בחר אף לא באחד מהם; על כן היה מנהיג מיוחד במינו. המעיֵין בתוכן דבריו אל העם בפרשת בוא יגלה שהוא חזר שלוש פעמים לאותו נושא: ילדים וחינוכם בעתיד הרחוק.

וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם, "מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם?"–  וַאֲמַרְתֶּם, "זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה' אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם, וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל". שמות יב, כו-כז

וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר: "בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם". יג,ח.

וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר, "מַה זֹּאת?" – וְאָמַרְתָּ אֵלָיו, "בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים". יג,יג.

נאומו זה של משה עשוי להירשם בהיסטוריה של המנהיגות כאחד המעשים המנוגדים ביותר לאינטואיציה. משה לא דיבר על היום או על מחר. הוא דיבר על העתיד הרחוק, ועל חובתם של ההורים לחנך את ילדיהם. הוא אפילו רמז – כך מבינה את דבריו המסורת היהודית – שאנו צריכים לעודד את ילדינו לשאול שאלות, כדי שהנחלת המורשת היהודית לא תהיה עניין של לימוד יבש אלא של דו-שיח פעיל בין הורים וילדיהם.

כך היו היהודים לעם היחיד שהשתית את עצם קיומו על החינוך. חובתם הקדושה ביותר של ההורים הייתה לחנך את ילדיהם. חג הפסח עוצב כסמינר מתמשך להורשת זיכרון. היהדות נעשתה לדת שגיבוריה  מורים ותשוקתה אל הלימוד ואל חיי הרוח. הבבלים בנו זיקוּרָתים. המצרים בנו פירמידות. היוונים בנו את הפנתיאון. הרומאים בנו את הקולוסאום. היהודים בנו בתי ספר. זו הסיבה שמכל תרבויות העולם העתיק, התרבות היהודית היא היחידה שעודה חיה ואיתנה, עודה ממשיכה במפעלם של קדמוניה ועודה שומרת על מורשתם בשלמותה.

משה הבין מה שמעטים בזמנו הבינו. הוא ידע שאי אפשר לשנות את העולם רק מעל לפני השטח. אין די בבנייה מונומנטלית, בצבאות ובאימפריות, בחַיִל ובכוח. הרי אימפריות באו, אימפריות הלכו, והמצב האנושי נותר כשהיה, משווע לשינוי, עירום מגאולה.

יש רק דרך אחת לשנות את העולם, והיא עוברת בחינוך. צריך ללמד את הילדים על חשיבותם של הצדק, המשפט, החסד והרחמים. צריך ללמדם שחופש יכול להתקיים רק בעזרת חוקים והרגלים של שליטה עצמית. צריך להזכיר להם פעם אחר פעם את לקחי ההיסטוריה, "עבדים היינו לפרעה במצרים", מפני שמי ששוכח את מרירות העבדות יאבּד לבסוף את המחויבות ואת האומץ להילחם למען החירות. צריך גם לעודד את הילדים לשאול, לאתגר ולהתווכח. חובתנו לכבד אותם, אם רצוננו שהם יכבדו את הערכים שאנו מבקשים להנחיל להם.

למעלה משלושת אלפים שנה עברו, ועדיין רוב התרבויות לא למדו את הלקח הזה. מהפכות, מחאות ומלחמות אזרחים עדיין מתחוללות, ועדיין מפתות אנשים להאמין שסילוקו של עריץ או עריכת בחירות דמוקרטיות יכולים לשים קץ לשחיתות, לפתוח שער לחירות ולכונן צדק ושלטון חוק – ואותם אנשים עדיין מופתעים ומאוכזבים כשזה לא קורה. הדבר היחיד שקורה הוא חילופי גברי במסדרונות השלטון.

הקב"ה לימד את משה שהאתגר האמיתי אינו השגת החירות, אלא הבטחת קיומה והשמירה על חיות רוחה בלבותיהם של בני הדורות הבאים. לכך אפשר להגיע רק בתהליך חינוכי. אולם תהליך זה אינו יכול להתמצות בין כותלי בית הספר. חלק ממנו חייב להתחולל בתוך המשפחה, בבית, ומתוך חובה מקודשת המעוגנת בדת. משה ראה זאת בצלילות שלא הייתה דוגמתה, ובכך ציווה חיים ליהדות וליהודים.

מנהיג גדול הוא מנהיג שחושב לטווח הארוך, ומוטרד לא מהמחר אלא מהשנה הבאה, מהעשור הבא, מהדור הבא.

המילים והלחן של היהדות – אלו כאלו נכתבים בידי מנהיגות בעלת חזון.  "בְּאֵין חָזוֹן יִפָּרַע עָם", נאמר בספר משלֵי (כט, יח). חזונותיהם של נביאי ישראל היו תמיד חזונות לטווח רחוק. ה' אמר ליחזקאל שהנביא הוא צופה לבית ישראל: עומד בנקודה גבוהה, ורואה לפני כולם את הסכנות המתרגשות לבוא מן המרחקים (יחזקאל לג, א-ו). חז"ל אמרו, "איזהו חכם? הרואה את הנולד".[v]  שניים מגדולי המנהיגים של המאה העשרים, צ'רצ'יל ובן-גוריון, היו גם היסטוריונים מחוננים. היכרותם עם העבר אפשרה להם לצפות את העתיד. הם דמו לאומני שחמט שכבר שיננו אלפי משחקים מן העבר, ועל כן הם מזהים את הסכנות והאפשרויות כמעט בכל תצורה על הלוח, ואת מה שעתיד להוליד כל מהלך שיעשו.

אם רצונכם להיות מנהיג בכל זירה שהיא, מראשי ממשלה המנהיגים מדינה עד הורים המנהיגים משפחה, התרגלו לחשוב לטווח הארוך. לעולם אל תבחרו בדרך הקלה רק מפני שהיא פשוטה או מהירה או מניבה סיפוק מיידי – כיוון שבסוף תשלמו על כך מחיר יקר.

משה היה גדול המנהיגים מפני שהוא כיוון את מחשבותיו קדימה יותר מכל מנהיג אחר. הוא ידע ששינוי אמיתי בהתנהגות האנושית יכול להיות רק פרי עמלם של דורות רבים. משום כך, חובתנו להציב בראש סדר העדיפויות שלנו את חינוך ילדינו לערכים שאנו מאמינים בהם. כך הם יוכלו להמשיך את מה שאנו מתחילים – עד שהעולם ישתנה מפני שבני האדם השתנו.

"הדואג לימים זורע חיטים, הדואג לשָנים נוטע עצים, הדואג לדורות מחנך אנשים" – כך אמר יאנוש קורצ'ק,[vi] וניסח את מה שידע משה רבנו. שלושת אלפים ושלוש מאות שנה חלפו מאז משה, ותובנה זו שלו עדיין רעננה כביום היוולדה.

בית הספר לחירות.

באוקטובר 1939 עמד פרנקלין ד’ רוזוולט בנקודת זמן רגישה במיוחד. אירופה כבר בערה. המלחמה החלה, וארצות הברית עדיין התלבטה באיזה מרחק נכון לה לעמוד מן האש. האיום לא היה רק צבאי; הוא היה רעיוני, מוסרי, אזרחי.

דמוקרטיות עמדו למבחן מול משטרים טוטליטריים שגייסו את ההמונים בכוח, בפחד ובציות עיוור.

דווקא ברגע כזה בחר רוזוולט לדבר על חינוך.

בהצהרה פומבית שפרסם על מערכת החינוך אמר כי בבתי הספר חייבים הדורות הבאים ללמוד את “האמנות הקשה ביותר בעולם, ניהול מוצלח של דמוקרטיה”, והביע תקווה שמתוך בתי הספר יצמח דור שיוכל לשכנע “עולם מדמם להחליף את הכוח בהיגיון”. לא מדובר היה בסיסמה חינוכית כללית, אלא בהצהרת מנהיגות עמוקה: הדמוקרטיה אינה שורדת מעצמה. היא מיומנות נרכשת.

רוזוולט הבין, בדומה למשה ולצ’רצ’יל, שחירות פוליטית אינה מספיקה אם אין לצידה חינוך אזרחי. זכות ההצבעה, חופש הביטוי ושלטון החוק אינם מבטיחים חברה חופשית אם האזרחים עצמם אינם יודעים להקשיב, להתווכח, לשתף פעולה ולרסן כוח. דמוקרטיה, כך רמז, אינה מצב טבעי, היא תרגול מתמיד.

בכך הציב רוזוולט את מערכת החינוך בלב ההגנה על המשטר הדמוקרטי. בתי הספר, בעיניו, אינם רק מקום לרכישת ידע, אלא סדנה אנושית שבה לומדים איך לחיות יחד מבלי להידרדר לאלימות. הם המקום שבו מפתחים היגיון במקום דחף, שיח במקום כפייה, אחריות במקום אדישות. זוהי השקעה שאינה נמדדת בציונים או בתעודות, אלא ביכולת של חברה שלמה להחזיק מעמד תחת לחץ, פחד ופיתוי לכוחנות.

כאן מתחבר רוזוולט ישירות לתובנה שמנסח הרב זקס דרך משה: האתגר האמיתי אינו השגת החירות, אלא שמירה על חיותה בלבבות הדורות הבאים. כשם שמשה דיבר על השאלות שילדים ישאלו בעתיד, כך רוזוולט ביקש לעצב אזרחים שידעו לשאול, לחשוב, ולבחור בהיגיון גם כשהעולם סביבם מדמם.

רוזוולט לא האמין שחינוך יפתור את כל בעיות האנושות. אך הוא ידע שאין תחליף לחינוך אם רוצים עולם שבו מחליפים כוח בהיגיון. לא במקרה הוא דיבר על בתי ספר בזמן מלחמה מתקרבת: בעיניו, זה היה בדיוק הרגע להזכיר שהמאבק האמיתי הוא על דמות האדם שייצא מן הכיתות. 

משה, כפי שמלמד הרב זקס, הבין שחירות שאינה מועברת בחינוך תתפורר.

צ’רצ’יל הבין שאומה שמזניחה את חינוך בניה מחלישה את עצמה עוד לפני הקרב.

רוזוולט הבין שדמוקרטיה שאינה נלמדת, לא תשרוד.

שלושתם, כל אחד בזמנו ובשפתו, מלמדים את אותו שיעור מנהיגותי עמוק: מי שחושב רק על ההווה יכול להיקרות "מנהל"; מי שחושב על הדור הבא נקרא כבר "מנהיג".

החירות, הביטחון והדמוקרטיה אינם נולדים מחדש בכל דור מאליהם. הם תוצאה של חינוך מתמשך, של חזון ארוך טווח, ושל האומץ להשקיע במה שלא מניב רווח מיידי אך מבטיח עתיד אנושי טוב יותר.

מקורות:

[i] על פי הנוסח העברי המוצע בוויקיטקסט (ויקימדיה), "נאום גטיסברג".

[ii] Nelson Mandela, Long Walk to Freedom: The Autobiography of Nelson Mandela, Back Bay Books, 1995.

[v] תמיד לב ע"א.

[vi] כנראה בעקבות קונפוציוס, שמשפט דומה מיוחס לו.

לעוד עקרונות מנהיגותיים:

דברי הרב זקס נלקחו במלואם מהאתר למורשת הרב זקס, הרב יונתן זקס שיעורים במנהיגות- ניתן לרכוש את ספרי הרב זקס באתר: https://rabbisacks.org/%D7%A1%D7%A4%D7%A8%D7%99%D7%9D/%d7%a9%d7%99%d7%a2%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%9e%d7%a0%d7%94%d7%99%d7%92%d7%95%d7%aa/

אין כוונה לעשות כל שימוש מסחרי במאמר זה.

מנהיגות בשידור ישיר מאת דן ממט

צ'רצ'יל שיעור בניהול מאת דן ממט