פרשת משפטים- רב, נשיא, וראש ממשלה יושבים לקפה

משנת הרב זקס פוגשת את המנהיגות של וינסטון צ'רצ'יל ופרנקלין רוזוולט.

לזכרו של סרן איתן ישראל שכנזי הי"ד שנפל בקרב ברצועת עזה, להצלחת אשתו הלל, ולנחמה לכל משפחות השכול שהקריבו עבורינו- החיים כאן, את היקר מכל.

הפעם נתמקד בחוט החיוני והמקשר שבין חזון גדול לבין הגשמתו דרך פעולות קטנות ואפורות.

בספר זכריה נכתב על תחילת התהליך של בניית בית המקדש השני.

הנביא מדבר על בניית בית המקדש השני – תהליך איטי, שברירי, רצוף ספקות.

מי שמזלזל בהתחלות הקטנות, אינו מבין שהן היסוד לגאולה.

בלשון הנביא: “כִּי מִי בַז לְיוֹם קְטַנּוֹת וְשָׂמְחוּ וְרָאוּ אֶת הָאֶבֶן הַבְּדִיל בְּיַד זְרֻבָּבֶל” (זכריה ד, י).

גם חזון גדול כמו בניית בית מקדש מתחיל במלאכה אפורה וקשה של סיתות אבנים.

כעבור יותר מ2000 שנים מתקופת הנביא זכריה, הגיע החזון של הציונות- הקמת מדינה לעם היהודי.

חיים נחמן ביאליק, בשירו “וְתִחֲזַקְנָה”, שנכתב בראשית המאה ה־20 על רקע תחיית העם והעבודה העברית בארץ ישראל, הפך את הפסוק לקריאת עידוד לאומית:

מִי בַז לְיוֹם קְטַנּוֹת?

הַבּוּז לַמִּתְלוֹצְצִים!מַלְּטוּ אֶת-עַמְּכֶם וְאִתִּים עֲשׂוּ –

עַד-נִשְׁמַע מֵרָאשֵׁי הֶהָרִים מִתְפּוֹצְצִים

קוֹלוֹת אֲדוֹנָי הַקֹּרְאִים: עֲלוּ!

הגשמתו של חזון אינה מתרחשת ברגע אחד של השראה, אלא נבנית צעד אחר צעד – מאלפי אבנים קטנות וממעשים יומיומיים, הנערמים יחד למציאות שלמה.

בין האמנה האטלנטית לצינורות הביוב בלונדון.

באוגוסט 1941, כאשר בריטניה מותשת מהפצצות הבליץ וארצות הברית טרם נכנסה רשמית למלחמה, יצא צ’רצ’יל למסע ימי חשאי. הוא חצה את האוקיינוס האטלנטי אל מפרץ פלסנטיה שבניופאונדלנד. שם, בלב הים, עגנו זו לצד זו אוניית המערכה הבריטית HMS Prince of Wales והסיירת האמריקנית USS Augusta. על סיפונן נפגשו צ’רצ’יל ורוזוולט – לא בוועידת פאר, לא בארמון, אלא על גבי פלדה מתנדנדת במים קרים ואפורים.

מן המפגש הזה נולדה האמנה האטלנטית, מסמך קצר יחסית אך רב עוצמה. היא קבעה שמטרת המלחמה איננה כיבוש טריטוריות, אלא יצירת עולם שבו עמים בוחרים את משטרם, שבו מתקיים חופש סחר וחופש ימי, שבו שואפים לביטחון קולקטיבי ולפירוק נשק תוקפני. זהו מסמך של אופק חדש: צ’רצ’יל אינו מסתפק בניצחון צבאי; הוא מבקש לעצב את העולם שאחרי.

אך אותה שעה עצמה, בלונדון, המשיכו ליפול פצצות.

צ’רצ’יל הקפיד לבקר בזירות ההרס. הוא ירד למקלטים, דיבר עם אזרחים, שוחח עם כבאים ומהנדסים. ביומני התקופה מתועדים דיונים שלו על פרטים שנראים כמעט זעירים ביחס למלחמה עולמית:

• מספר המיטות במקלטי הרכבת התחתית.

• זמינות שירותים ציבוריים באזורים מופצצים.

• פינוי מהיר של הריסות כדי למנוע חסימת צירים.

• אספקת מים סדירה למניעת שריפות משניות.

• תיקון מערכות ביוב שניזוקו, כדי למנוע התפרצות מחלות ופגיעה בתברואה.

  
  

הוא דרש דיווחים מדויקים: כמה בתים חוברו מחדש לחשמל, כמה תחנות רכבת חזרו לפעול, כמה משפחות שוכנו מחדש. בעיניו, המורל הלאומי לא נבנה רק מנאומים בפרלמנט, אלא מן הידיעה שהעיר ממשיכה לתפקד, שהאור חוזר לדלוק, שהמים זורמים, שהרחוב מתנקה.

יש עדויות לכך שעסק גם בסוגיית איכות המקלטים: אוורור, צפיפות, תאורה. הוא הבין כי אם האזרח הלונדוני ירגיש מושפל או מוזנח, תחושת השליחות הלאומית תיסדק. בעיצומה של המלחמה על עתיד אירופה, הוא דאג לכך שהחיים עצמם, בפרטיהם הקטנים, יישמרו.

כפי שניראה כך מתממש רעיונו של הרב זקס לפרשתינו: האמנה האטלנטית היא הנומוס, החזון של סדר עולמי חדש. אבל תיקון צינור ביוב, פתיחת תחנת רכבת, הקפדה על תנאי מקלט, אלה הם “פרשת משפטים” של המלחמה. בלי הפרטים הללו, ההצהרה הגדולה הייתה נשארת תלויה באוויר.

חזון ופרטים.

מעבר מתעתע מתחולל בפרשתנו. עד עכשיו הוליכה אותנו לאורך ספר שמות דרמה סיפורית סוחפת: עבדות בני ישראל, התעוררות התקווה לחירות, עשר המכות, סרבנותו של פרעה, הבריחה למדבר, קריעת ים סוף, המסע להר סיני והברית הגדולה עם אלוהים.

והנה לפתע אנו מוצאים את עצמנו קוראים בסוגה ספרותית אחרת לגמרי: קובץ חוקים המכסה מגוון מבלבל של נושאים, מדיני נזיקין, דרך דיני שמירה על רכוש, עבור לסדרי דין וכלה בשבתות ובמועדים. למה כאן? למה לא להמשיך בסיפור העלילה המוביל אל הדרמה הגדולה הבאה, חטא העגל? למה לעצור את הזרימה? ומה בין זה לבין מנהיגות?

התשובה היא זו: למנהיגים טובים – בין אם הם מנכ"לים בתאגידים או הורים במשפחה – יש יכולת לחבר בין חזון גדול לפרטים קטנים. בלי החזון, הפרטים מייגעים. יש סיפור ידוע על שלושה פועלים שעבדו בסיתות אבני בניין. כששאלו אותם מה הם עושים, אחד אמר "חותך אבן", השני אמר "מתפרנס", והשלישי "בונה ארמון". אלו הרואים לנגד עיניהם את התמונה הרחבה גאים יותר בעבודתם, ועובדים קשה יותר וטוב יותר. מנהיגים מוצלחים מנחילים חזון.

ועם זה, כשמגיעים אל הפרטים, המנהיגים הטובים הם דקדקנים ואפילו פרפקציוניסטים. מוכרת המימרה של תומס אדיסון, "גאונות מורכבת מאחוז אחד של השראה ותשעים ותשעה אחוזים של הזעה". תשומת הלב לפרטים היא המבדילה בין האמנים, המשוררים, המלחינים, הבמאים, המדינאים והמנהלים הדגולים – לבין אלה הבינוניים. מי שקרא את הביוגרפיה שכתב וולטר אייזקסון על סטיב ג'ובס יודע שתשומת הלב שג'ובס המנוח הקדיש לפרטים גבלה באובססיה. הוא התעקש, למשל, שבכל חנויות אפל יהיו גרמי המדרגות עשויים זכוכית. כשאמרו לו שאין זכוכית חזקה מספיק, הוא לא הרפה אלא הורה לפתח זכוכית שכזו, ואכן כך היה (ואפל רשמה את הפטנט).

בגאונותה ידעה התורה ליישם עיקרון מנהיגותי זה בחברה בשלמותה. בני ישראל חוו סדרת אירועים מְשַׁנַּת-תודעה. משה ידע ששרשרת אירועים כזו לא הייתה עד אז מעולם. הוא גם ידע, מפי אלוהים, שהיא הייתה מכוונת מראש ועד סוף, ודבר בה לא היה מקרי. בני ישראל היו עבדים כדי שיידעו להוקיר את החירות. הם סבלו כדי שיכירו את הרגשתו של מי שנמצא בצד הלא-נכון של יחסי הכוח העריצים. בהר סיני נתן ה' לבני ישראל, על ידי משה, כתב שליחות – להיות "מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ", תחת ריבונות האל לבדו. הוטל עליהם לכונן חברה על בסיס עקרונות הצדק, כבוד האדם וקדושת החיים.

אבל מאורעות היסטוריים, אידיאלים מופשטים, ואפילו ציוויים כוללניים כגון אלה שבעשרת הדיברות, בכל אלה אין כדי לקיים חברה בטווח הארוך. כאן מקומו של המיזם המרשים של התורה: לתרגם את החוויה ההיסטורית לחקיקה פרטנית, כדי שבני ישראל יחיו יום יום את אשר למדו על בשרם, וישזרו אותו במרקם חייהם החברתיים. בפרשת משפטים החזון מיתרגם לפרטים, והעלילה נעשית לחוק.

וכך מצווה התורה, למשל, בפתח פרשתנו, "כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם" (שמות כא, ב). חוק זה ממיר באחת את העבדות ממעמד מוּלד למצב זמני; מ"מי אתה" ל"מה אתה עושה לעת עתה". העבדות, הזיכרון המריר מימי מצרים, אינה יכולה להיבטל בן לילה. בארצות הברית היא לא בוטלה עד שנות השישים של המאה ה-19, ואפילו אז נדרשה לשם כך מלחמת אזרחים איומה. אבל הדין הפותח את פרשת משפטים הוא הצעד הראשון במסע הארוך הזה.

כך גם באשר לדין "וְכִי יַכֶּה אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ אוֹ אֶת אֲמָתוֹ בַּשֵּׁבֶט וּמֵת תַּחַת יָדוֹ נָקֹם יִנָּקֵם" (כא, כ). עבד ואמה אינם רכוש גרידא. יש להם זכות לחיות. וכך גם מצוות השבת, המכריזה "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂיךָ, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת, לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ וְיִנָּפֵשׁ בֶּן אֲמָתְךָ וְהַגֵּר" (כג, יב). בכל שבוע מוקצה יום אחד שבו העבדים נושמים את אוויר החירות. שלושת הדינים הללו, ואחרים, פרצו את הדרך אל עבר ביטול העבדות – גם אם דרך זו ארכה שלושת אלפים שנה.

חוויית הגֵרות, היות מיעוט מדוכא בארץ נוכרייה, נזכרת בפרשה פעמיים:

"וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" כב,כא.

"וְגֵר לֹא תִלְחָץ וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת נֶפֶשׁ הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם". כג,ט

וישנם בפרשה חוקים המעלים היבטים אחרים של זיכרון החיים במצרים, כגון "כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן. אִם עַנֵּה תְעַנֶּה אֹתוֹ כִּי אִם צָעֹק יִצְעַק אֵלַי שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ" (כב, כא-כב). מהדהד כאן תיאור המופיע בתחילת ספר שמות, "וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱ-לֹהִים מִן הָעֲבֹדָה. וַיִּשְׁמַע אֱ-לֹהִים אֶת נַאֲקָתָם, וַיִּזְכֹּר אֱ-לֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם, אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב. וַיַּרְא אֱ-לֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיֵּדַע אֱ-לֹהִים" (ב, כג-כה).

"נוֹמוֹס ונָרָאטיב" הוא שם חיבורו רב ההשפעה של רוברט קאבֶר, פרופסור למשפטים איש אוניברסיטת ייל, שפורסם בשנות השמונים.[1]  לטענתו, בתשתית החוקים של כל חברה נתונה ישנו נומוס, כלומר חזון בדבר סדר חברתי אידיאלי שהחוק נועד לממשו. מאחורי כל נומוס, ממשיך קאבר וטוען, ישנו נראטיב, כלומר סיפור שממנו אפשר ללמוד מדוע מעצביה וחוזיה של החברה, או הקבוצה, הגיעו לאותו חזון מסוים.

הדוגמאות שקאבר מביא לקוחות בעיקרן מהתורה. למען האמת, יותר משהניתוח שלו מתאר את מהותו הכללית של ה"חוק" כחוק, הוא מתאר את התופעה הייחודית המוכרת לנו בשם "התורה". המילה "תורה" אינה ניתנת לתרגום לשפות לעז, מפני שיש לה כמה מובנים שונים, המתקבצים יחדיו רק בספר הקרוי בשם זה.

תורה פירושה חוק. אבל פירושה גם הוראה, הדרכה, הנחיה, או באופן כללי יותר הכוונה. זהו כאמור גם שמם הגנרי של חמשת החומשים, מבראשית עד דברים, המשלבים נראטיב וחוק גם יחד.

בדרך כלל, חוק וסיפור הם שתי סוגות ספרותיות נבדלות, שהחפיפה ביניהן מועטה ביותר. רוב ספרי החוקים אינם כוללים סיפורים, ורוב יצירות הסיפורת אינן כוללות חוקים. נוסף על כך, כפי שקאבר עצמו מציין, גם אם לאנשים במדינה כגון בריטניה או ארצות הברית של היום ידועה ההיסטוריה שמאחורי חוק מסוים, אין שום טקסט קָנוני הכורך יחדיו את החוק ואת סיפור קורותיו. זאת ועוד, ברוב החברות יש דרכים רבות ושונות לספר את הסיפור. ולבסוף, רוב החוקים נחקקים בלי הכרזה על הסיבות לחקיקתם, על המטרה שהם מנסים להשיג, ועל החוויה ההיסטורית שהובילה ליצירתם.

התורה היא שילוב ייחודי בין נומוס לנראטיב, בין היסטוריה לחוק, בין חוויותיה המעצבות של אומה לבין הדרך שבה שואפת אומה זו לחיות את חייה הציבוריים כך שלא תשכח את הלקחים שלמדה על בשרה. התורה מצרפת יחדיו חזון ופרטים היטב מכפי שהצליח לעשות כל ספר אחר אחריה. כך אנחנו צריכים להנהיג, אם רצוננו שאנשים ילכו אחרינו ויוציאו מעצמם את המיטב.

חייב להיות חזון שייתן לנו השראה ושיאמר לנו מדוע עלינו לעשות את מה שמבקשים מאתנו לעשות. חייב להיות נראטיב: קרה כך וכך, אנחנו כאלה וכאלה, וזו הסיבה שהחזון כה חשוב לנו. ואז מוכרחים להיות חוק, קוד, תשומת לב קפדנית לפרטים – המאפשרים לנו לתרגם את החזון למציאות ולהפוך את כאבי העבר לברכות העתיד. שילוב יוצא דופן זה, שכמעט ואינו קיים בשום קובץ חוקים אחר, הוא הנותן לתורה את כוחה העל-זמני. זהו מודל לכל מי שמבקש להוביל אנשים בנתיב העולה אל הגדוּלה.

החזון הגדול והמהפכה שבפרטים הקטנים.

כאשר פרנקלין דלאנו רוזוולט הושבע לנשיא במרץ 1933, ארצות הברית עמדה על סף קריסה. כרבע מכוח העבודה היה מובטל. אלפי בנקים נסגרו בזה אחר זה. חסכונות התאדו. חקלאים איבדו את אדמותיהם. התורים ללחם התארכו, והאמון במערכת, הכלכלית והפוליטית כאחד, נשחק עד דק.

רוזוולט לא הסתפק בניסיון “לייצב את השוק”. הוא הציג חזון רחב בהרבה: בנייה מחודשת של הברית בין המדינה לאזרח. הוא ביקש להשיב לאדם העובד את תחושת הביטחון, הכבוד והערך. בנאום ההשבעה שלו הכריז כי “הדבר היחיד שעלינו לפחד ממנו הוא הפחד עצמו”, אך מאחורי המשפט הזכור עמדה תוכנית פעולה סדורה ומפורטת.

כבר בימיו הראשונים בתפקיד הכריז על “חופשת בנקים”, סגירה זמנית של כל הבנקים בארצות הברית, בדיקה יסודית של מצבם, ופתיחה מחודשת רק של היציבים שבהם. זה היה צעד דרמטי, אך מדויק להפליא: לא סיסמה על אמון, אלא יצירת תנאים ממשיים להשבתו. הציבור, ששמע את רוזוולט ב"שיחות ליד האח" ברדיו, חזר להפקיד את כספו. האמון החל להיבנות מחדש, צעד אחר צעד.

משם המשיך רוזוולט לרפורמות עומק:

• הקמת גופי עבודות ציבוריות רחבי היקף כמו ה–CCC וה–WPA, שסיפקו תעסוקה למיליונים בבניית כבישים, סכרים, גשרים, בתי ספר ופארקים.

• רגולציה חדשה על שוק ההון כדי למנוע ספקולציות הרסניות.

• חקיקת חוקי עבודה שקבעו שכר מינימום פדרלי והגבילו את שעות העבודה השבועיות.

• הגבלות על העסקת ילדים.

• חיזוק זכותם של עובדים להתאגד ולנהל משא ומתן קיבוצי.

• הקמת מערכת הביטוח הלאומי (Social Security) שהבטיחה קצבאות זקנה ודמי אבטלה.

  
  

כל אחד מהצעדים הללו נראה טכני: סעיף חוק, תקנה, תקציב. אך יחד הם יצרו תפיסה חדשה של אחריות ציבורית. רוזוולט שינה את היחס שבין מדינה לאזרח – לא באמצעות נאום אחד גדול, אלא באמצעות שורה ארוכה של החלטות קונקרטיות שנגעו בחיי היום־יום של מיליונים.

כאן מתברר עומק מנהיגותו. החזון שלו היה רחב: כלכלה יציבה, חברה צודקת יותר, ביטחון בסיסי לכל אדם. אך הוא ידע שהחזון הזה לא יתממש מעצמו. הוא חייב להתגלם במבנה בנקאי מתוקן, בטבלת שכר, בשעות עבודה מוסדרות, בקצבה חודשית לזקן.

רוזוולט הבין כי שיקום לאומי איננו רגע דרמטי אחד, אלא תהליך ממושך של בנייה. הוא לא זלזל בפרטים, מפני שידע שהפרטים הם התשתית שעליה נשען החזון. כך הפכה התוכנית הגדולה – ה–New Deal – ממילים למציאות, וממשבר כלכלי עמוק לתחילתה של יציבות מחודשת.

בסופו של דבר, זהו הלקח העמוק העולה מן התורה כפי שמנסח אותו הרב זקס: אין די בסיפור גדול, ואין די בחוק יבש. אומה אינה נבנית מהתגלות חד־פעמית, וגם לא מתקנות טכניות מנותקות. היא נבנית מן החיבור שבין נראטיב לנומוס – בין זיכרון מכונן לבין מערכת חוקים שמתרגמת אותו לחיי יום־יום.

צ’רצ’יל ידע להפליג אל לב האוקיינוס ולשרטט, על סיפון אונייה מתנדנדת, חזון לסדר עולמי חדש. אך באותה נשימה ירד למקלטים בלונדון המופצצת ודאג למים, לחשמל, לביוב ולמורל האזרחים.

רוזוולט ידע לדבר על חירות מן הפחד והמחסור, אך תרגם זאת לשכר מינימום, לביטוח לאומי, לרגולציה בנקאית ולמקומות עבודה ממשיים. שניהם הבינו: הארמון אינו עומד ללא האבנים הקטנות.

וכך גם בחזון הציוני. הנביא זכריה שואל: “כִּי מִי בַז לְיוֹם קְטַנּוֹת?” – מי מזלזל באבן הראשונה המונחת בידו של הבנאי. וביאליק, בדור של חלוצים ועולים, הפך את השאלה לקריאה מוסרית: אל תלעגו להתחלה הצנועה; חזקו ידיים, עבדו, בנו – ומתוך המעשה הקטן תישמע הקריאה הגדולה “עֲלוּ!”.

רב, נשיא וראש ממשלה מלמדים אותנו אפוא שיעור אחד: חזון מעניק כיוון ומשמעות; הפרטים מעניקים לו קיום. מי שמבקש להנהיג עם, מדינה או קהילה חייב לדעת לספר סיפור גדול דיו כדי להצית לבבות, ולרדת אל הדקדוק הקטן דיו כדי לבנות מציאות.

מקורות:

[1] רוברט קאבר, נומוס ונראטיב, מאנגלית: אביעד שטיר, עורך: יוסף א' דוד, ירושלים: שלם, 2012.

לעוד עקרונות מנהיגותיים:

דברי הרב זקס נלקחו במלואם מהאתר למורשת הרב זקס, הרב יונתן זקס שיעורים במנהיגות- ניתן לרכוש את ספרי הרב זקס באתר: https://rabbisacks.org/%D7%A1%D7%A4%D7%A8%D7%99%D7%9D/%d7%a9%d7%99%d7%a2%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%9e%d7%a0%d7%94%d7%99%d7%92%d7%95%d7%aa/

אין כוונה לעשות כל שימוש מסחרי במאמר זה.

מנהיגות בשידור ישיר מאת דן ממט

צ'רצ'יל שיעור בניהול מאת דן ממט