פרשת בהעלותך- רב, נשיא, וראש ממשלה יושבים לקפה
- osnatmmt
- 21 באפר׳
- זמן קריאה 8 דקות
משנת הרב זקס פוגשת את המנהיגות של וינסטון צ'רצ'יל ופרנקלין רוזוולט.
לזכרו של סרן איתן ישראל שכנזי הי"ד שנפל בקרב ברצועת עזה, להצלחת אשתו הלל, ולנחמה לכל משפחות השכול שהקריבו עבורינו- החיים כאן, את היקר מכל.
מנהיגות למרחקים: השפעה במקום שליטה.
כשמנהלים מלחמה עולמית המתפרשת על פני ארבע יבשות – אירופה, אפריקה, אסיה ואמריקה – ובמרחב של כ-24 אזורי זמן שונים, אי־אפשר להסתמך רק על סמכות פורמלית ועל "כוח".
הפערים הגאוגרפיים, זמני התגובה הארוכים וטכנולוגיית התקשורת המוגבלת של שנות הארבעים חייבו את המנהיגים להפעיל מכפיל אחר: השפעה. במקום שליטה ישירה בכל החלטה, נדרש אמון, העצמה והדהוד חזון כך שמפקדים ומנהיגים בדרגים שונים יפעלו מתוך הבנה פנימית של המטרה.
זהו בדיוק העיקרון שעליו מדבר הרב זקס – מנהיגות שאינה רק פוקדת, אלא מעוררת באחרים תחושת שליחות. כאשר החזון הופך לנחלתם של רבים, הוא מסוגל להתממש גם כאשר המנהיג עצמו רחוק אלפי קילומטרים.
דוגמה מובהקת לכך ניתן לראות בהחלטותיו של צ'רצ'יל סביב המתקפה על דקאר בספטמבר 1940.
המהלך היה מורכב במיוחד: כוח משולב בריטי־צרפתי, שיקולים חצי־צבאיים וחצי־פוליטיים, וזירת פעולה מרוחקת שבה זרימת המידע איטית ומוגבלת. במצב כזה היה קל למטה בלונדון לנסות לשלוט בכל פרט, אך צ'רצ'יל בחר בדרך אחרת – דרך של השפעה ואמון.
כאשר הגיעו דיווחים מהמפקדים בשטח כי למרות הסיכונים הם מבקשים להמשיך במבצע, הוא לא ביטל את שיקול דעתם אלא העניק להם מרחב פעולה.
כך כתב: "זה היה נדיר מאוד בשלב זה במלחמה שמפקדים במקום היו לוחצים לנקוט קו של העזה... אם האיש במקום חשב שהגיע הזמן לעשות ולהעז, אנחנו בהחלט צריכים לתת להם יד חופשית".
ובהמשך כתב למפקד בשטח:"הנך בן-חורין גמור לעיין במצב כולו בעצמך.. ואנחנו נעיין אז בתשומת לב בכל עצה אשר תיתן".
גישה זו אינה רק טקטיקה צבאית; היא תפיסת מנהיגות. צ'רצ'יל הבין כי במלחמה המתנהלת על פני מרחקים עצומים, אין משמעות לניהול ריכוזי בלבד. כאשר המפקדים בשטח יודעים כי ההנהגה סומכת עליהם ומגבה אותם, הם פועלים באומץ וביוזמה.
בכך נוצרה רשת של מנהיגות משנה – אנשים שהחזון של צ'רצ'יל פעל דרכם. בדיוק כפי שמדגיש הרב זקס, מנהיג אמיתי אינו פועל לבד; הוא מגדל מנהיגים נוספים, וכך הופך את ההשפעה שלו לכוח רב־עוצמה הרבה מעבר לנוכחותו האישית.
כח או השפעה.
יש בפרשה הזו רגע של חסד, שמשה מתגלה לנו בו בשיא נדיבותו המנהיגותית. הוא מגיע ממש לאחר אחד מרגעי הייאוש הנוראים ביותר של משה. העם מתאונן כמנהגו בקודש, הפעם על אוכל. נמאס לו מהמן. הוא רוצה בשר. משה, הנחרד מחוסר מוכנותו של העם להתמודד עם מחיר היציאה לחופשי, מתפלל למות. "וְאִם כָּכָה אַתְּ עֹשֶׂה לִּי", הוא אומר לקב"ה, "הָרְגֵנִי נָא הָרֹג, אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, וְאַל אֶרְאֶה בְּרָעָתִי" (במדבר יא, טו).
ה' אומר לו למנות שבעים זקנים שיעזרו לו לשאת במשא העם. משה עושה כאשר צווה, ורוח אלוהים נחה על הזקנים. אלא שהיא נחה על עוד שני אנשים, אלדד ומידד, שלא היו בין שבעים הנבחרים. אפשר לשער שמשה בחר שישה אנשים מכל שבט, בסך הכול שבעים ושניים איש משנים-עשר השבטים, ואז, כדי להגיע למספר שבעים, בחר בהגרלה שניים שיוצאו מהרשימה ויישארו במחנה. אלה היו אלדד ומידד. אף על פי כן, גם עליהם נאצלה הרוח הגדולה.[i]
יהושע, סגנו של משה, הזהיר כי בהתנבאותם של אלדד ומידד גלום איום פוטנציאלי, אבל משה ענה לו בנדיבות מחממת לב:
"הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי? וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ה' נְבִיאִים, כִּי יִתֵּן ה' אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם!"במדבר יא, כט
תגובתו זו של משה עומדת בניגוד חריף לתגובתו על ערעור מאוחר יותר על מנהיגותו, זה שהציבו קורח ועדתו. במקרה ההוא משה לא הפגין לא עדינות ולא נדיבות. להפך, הוא אפילו התפלל שהאדמה תפתח את פיה ותבלע אותם, "וְיָרְדוּ חַיִּים שְׁאֹלָה" (במדבר טז, כח-ל). הוא היה חד, נחרץ ומסרב למחול. מה ההבדל בין קורח לבין אלדד ומידד?
התשובה נעוצה בהבנת ההבדל שבין שני מושגים שהבלבול ביניהם שכיח: כוח והשפעה. אנו נוטים לחשוב עליהם כדומים אם לא זהים. לבעלי הכוח יש השפעה. לבעלי ההשפעה יש כוח. אבל אלו הן שתי תופעות מובחנות, המתרחשות על פי שני סוגים של היגיון. ניסוי מחשבתי קצר ימחיש זאת.
דמיינו שיש לכם כוח מוחלט. כל מה שאתם אומרים מתבצע. יום אחד אתם מחליטים לחלוק את הכוח שלכם עם עוד תשעה אנשים. מעתה תהיה לכם לכל היותר עשירית הכוח שהיה לכם. עכשיו דמיינו, במקום זאת, שיש לכם מידה מסוימת של השפעה. אתם מחליטים לחלוק את ההשפעה הזאת עם עוד תשעה אנשים שיהיו שותפיכם. למעשה, הכפלתם בעשרה את ההשפעה שהייתה לכם, מפני שמעתה עשרה אנשים מעבירים את המסר שהיה עד כה בפיכם בלבד.
כוח מתחלק; השפעה מוכפלת. כוח הוא משחק סכום אפס: למי שנותן נשאר פחות. ואילו השפעה דומה לאש: ככל שתחלקו אותה יהיה לכם יותר.
משה שימש לאורך ארבעים שנות המדבר בשני תפקידי מנהיגות שונים. הוא היה נביא, שלימד את בני ישראל תורה ועמד בקשר ישיר עם אלוהים. והוא היה גם מקבילו הפונקציונלי של מלך, שהוביל את העם במסעותיו, קבע את מגמת פניו וסיפק את צרכיו. עמדת המנהיגות היחידה שלא הייתה בידיו הייתה הכהונה הגדולה, שניתנה לאחיו אהרן.
הכפילות במנהיגותו של משה ניכרת לעין בהמשך הסיפור, כאשר משה ממנה את יהושע ליורשו. ה' מצווה אותו:
"קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן, אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ, וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו... וְנָתַתָּה מֵהוֹדְךָ עָלָיו לְמַעַן יִשְׁמְעוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".במדבר כז, יח-כ
שימו לב לשתי הפעולות השונות. סמיכת היד על יהושע, כפי שעושה כיום רב המסמיך את תלמידו, נותנת לו את הסמכות לחוקק חוקים בעצמו. חז"ל ראו את עצמם כממלאי תפקיד שהוא המשך התפקיד שמילאו הנביאים ("משה קיבל תורה מסיני, ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה").[ii] בפעולת הסמיכה מעביר משה ליהושע את תפקידו כנביא.
בפעולה השנייה, "וְנָתַתָּה מֵהוֹדְךָ עָלָיו", מעביר משה ליהושע את תפקידו הפוליטי, המקביל לשל מלך. המילה "הוד" מקושרת במסורת העברית עם מלוכה, כגון בביטוי המקראי "הוֹד מַלְכוּת" (דניאל יא, כא; דברי הימים-א' כט, כה).
למלכים היה כוח – ובכלל זה הכוח לחַיות ולהמית (ראו יהושע א, יח). לנביאים לא היה כוח כלל, אך הייתה להם השפעה. השפעה זו נמשכה מעבר לימי חייהם, ובמקרים רבים היא נמשכת עד עצם היום הזה. אם לנקוט פרפראזה לדבריו של סרן קירקגור: כשמלך מת כוחו נגמר. כשנביא מת השפעתו מתחילה.
עכשיו אפשר להבין מדוע תגובתו של משה למעשה אלדד ומידד שונה כל כך מתגובתו למחלוקת קורח ועדתו. אלדד ומידד לא ביקשו כוח ולא קיבלו כוח. הם קיבלו רק השפעה: רוח הקודש שקרנה ממשה. הם נעשו נביאים. על כן אמר משה "וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ה' נְבִיאִים, כִּי יִתֵּן ה' אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם". וכך מתבקש. הרי במנהיגות של השפעה, ככל שהמנהיג נותן כך יש לו יותר.
קורח, או לפחות חלק מחסידיו, ביקש כוח. והכוח אינו נחלק. כשמדובר במלכות, במנהיגות של כוח, הכלל הוא "דַבָּר אחד לדור ואין שני דָבָּרין לדור".[iii] במלוכה, תביעה לכוח היא ניסיון הפיכה, ויש להתנגד לה בכוח. אחרת, התוצאה היא חלוקת המדינה לשתיים, כפי שקרה בישראל לאחר מות המלך שלמה. לו היה משה שותק לנוכח הערעור שהשמיע קורח על מנהיגותו, היה מסכן את קיומה של סמכותו המנהיגותית.
היהדות מבחינה אפוא בין מנהיגות כהשפעה למנהיגות בכוח. את הראשונה היא מאדירה בלי הסתייגות, ואילו כלפי השנייה היא דו-ערכית. התנ"ך הוא מסה מתמשכת נגד השימוש בכוח. על פי התורה, הכוח כולו שייך בעצם לאלוהים. התורה מכירה בכך שבעולמנו הבלתי מושלם יש צורך בכוח כפייה כדי לשמור על שלטון החוק ולהגן על המולדת. משום כך היא מצדדת במינוי מלך במידה שהעם מבקש זאת.[iv] אך זהו בפירוש ויתור, לא אידיאל.[v]
המנהיגות האמיתית שהתנ"ך והיהדות הרבנית מאמצים אל ליבם היא מנהיגות של השפעה, ובייחוד זו של נביאים ושל מורים. זהו תואר הכבוד העילאי שנתנה המסורת שלנו למשה: אנו מכירים אותו בכינוי משה רבנו. משה היה הראשון בשורה ארוכה של דמויות בהיסטוריה היהודית – ביניהן עזרא, הלל, רבן יוחנן בן זכאי, רבי עקיבא, האמוראים וחכמי ימי הביניים – המייצגת אחד מהרעיונות המהפכניים ביותר של היהדות: המורה כגיבור.
היהדות הייתה הציוויליזציה הראשונה והגדולה ביותר שהשתיתה את עצם שרידותה על חינוך ומוסדות לימוד, ושראתה את הלימוד כחוויה דתית העולה אפילו על תפילה.[vi] הסיבה היא זאת: מנהיגים הם אנשים המסוגלים להניע אחרים לפעול בדרכים מסוימות. אם הם מגיעים לידי כך רק משום שהם נמצאים בעמדת כוח, פירוש הדבר שהם מתייחסים אל מונהגיהם כאל אמצעים, לא כאל מטרות; כאל דְברים ולא כאל אנשים. אין זה מקרה שהכותב הגדול ביותר על המנהיגות ככוח היה מקיאוולי.
הגישה השנייה למנהיגות היא להתמקד בצורכי המונהגים ובשאיפותיהם, וללמד אותם כיצד להשיג צרכים ושאיפות אלה ביחד, כקבוצה. את זאת עושים בכוחו של חזון, בעוצמתה של אישיות, בעזרת היכולת לנסח ערכים משותפים בלשון שאנשים יכולים להזדהות איתה ובאמצעות המסוגלוּת "לגדֵל" תלמידים שימשיכו בעבודה הזו בעתיד. כוח מנמיך את האנשים שהוא מופעל עליהם; השפעה וחינוך מרוממים אותם.
היהדות היא מחאה מתמשכת נגד מה שתומס הוֹבְּס כינה "נטייה כללית של כל בני האדם: תשוקה מתמדת וחסרת מנוח אל כוח אחר כוח, תשוקה שאינה פוסקת אלא עם המוות".[vii] זו אולי הסיבה לכך שהיהודים כמעט אף פעם לא הפעילו כוח למשך תקופה ארוכה, אך השפיעו על העולם במידה החורגת מכל יחס למספרם.
לא לכולנו יש כוח, אך לכולנו יש השפעה. לכן כולנו יכולים להיות מנהיגים. צורות המנהיגות החשובות ביותר אינן נוגעות לעמדה, לתואר או למדי שרד, גם לא ליוקרה ולעוצמה, כי אם לנכונות לעבוד עם אחרים כדי להשיג את אשר איננו יכולים להשיג לבדנו; לדבר ולהקשיב, ללמד וללמוד, לחלוק כבוד לדעתו של הזולת גם אם אנו חלוקים עליו, להסביר בסבלנות ובהיגיון למה אנחנו מאמינים במה שאנחנו מאמינים ולמה אנחנו עושים מה שאנחנו עושים; לעודד אחרים, לשבח את המאמצים הכּנים שלהם, ולדרבן אותם להגיע ליותר.
הַעדיפו תמיד את ההשפעה על הכוח. היא מסייעת לשַנות אנשים כך שיוכלו לשנות את העולם.
מנהיגות של השפעה- על כיסא גלגלים.
זה היה באוקינוס הפאסיפי, השנה הייתה 1944, נשיא ארצות הברית פרנקלין רוזוולט יצא לראות במו עיניו את הזירה הפאסיפית ולקבל החלטות אסטרטגיות להמשך ניהול המלחמה מול יפן.
כחלק מהביקור הנשיא הגיע לבית חולים צבאי, שם נתקל במחלקה שלמה של קטועי רגליים.
כידוע, הנשיא היה בעצמו מרותק לכסא גלגלים, 23 שנים לפני כן היתפרצה אצל רוזוולט מחלת הפוליו ששיתקה את פלג גופו התחתון בעודו בן 39 ולמעשה מרגע זה ואילך רגליו לא תיפקדו עוד. לאחר שנבחר לנשיאות- 12 שנים לאחר שהפך למשותק, הקפיד רוזוולט להיראות בציבור בשני מצבים- או בישיבה על כסא רגיל\ברכב או בעמידה (בעמידה הוא נעזר בהתקנים שונים או לחילופין נשען על עמוד הקריאה) הציבור ידע היטב לגבי השיתוק שלו- זה לא היה סוד, אבל הוא לכשעצמו בחר לא להבליט זאת.
ואז הוא הגיע לפתח של אותה מחלקת קטועי רגליים באי נידח באוקיינוס הפאסיפי, בהחלטה של רגע ביקש הנשיא להיכנס למחלקה- אבל רק כאשר יביאו כסא גלגלים והוא ישב עליו- בניגוד גמור למה שנהג ב23 השנים האחרונות, הדלת נפתחת- החיילים הקטועים במיטותיהם וביניהם על כסא גלגלים עובר נשיא ארצות הברית. הנשיא הקפיד לדבר עם כל אחד ואחד מהם- והיו שם עשרות רבות.
פמליית הנשיא הייתה בהלם, למעשה חוץ מהם, כמעט אף אחד לא ראה את רוזוולט על כסא גלגלים בטח לא בציבור. ביציאה מהמחלקה מלווי הנשיא הבחינו שהוא נרגש מאי פעם. הנשיא, שמעולם לא דמע או הביע רגש מסוג זה בציבור היה נירגש בצורה ניכרת. ואז בלי שביקשו הנשיא הרגיש צורך לשתפם בהחלטה שלו להיכנס למחלקה על כיסא גלגלים. "רציתי להראות ולהמחיש להם" אמר הנשיא, "ששום דבר לא מגביל אותם, עם כח רצון הם יוכלו להשיג מה שרק ירצו, גם על כסא גלגלים הם יוכלו להפוך, אם ירצו, אפילו לנשיא ארצות הברית"
רגע זה ממחיש היטב את ההבחנה של הרב זקס בין כוח להשפעה. לרוזוולט היה כוח רב כנשיא, אך באותו רגע הוא לא השתמש בכוחו כלל; הוא בחר בהשפעה. הוא בחר לחלוק עמם את סיפורו האישי והעניק להם תחושת מסוגלות. בכך הוא הכפיל את השפעתו: עשרות חיילים ראו מול עיניהם אדם שנפגע כמותם והמשיך להנהיג אומה שלמה.
זו הייתה מנהיגות שאינה מנמיכה, אלא מרוממת, לא של סמכות, אלא של השראה. כך הופך מנהיג את חולשתו האישית למקור של עוצמה עבור אחרים, ומוכיח כי השפעה, כפי שכותב הרב זקס, גדלה דווקא כאשר חולקים אותה.
הרב זקס מלמד כי כוח מתחלק ואילו השפעה מוכפלת. משה שמח כאשר אחרים קיבלו רוח נבואה, משום שהבין שהשפעה מרחיבה את היכולת של העם כולו.
שני הסיפורים – זה של צ'רצ'יל וזה של רוזוולט – ממחישים בדרכים שונות את ההבחנה העמוקה של הרב זקס בין כוח להשפעה. צ'רצ'יל פעל במרחבים עצומים, על פני יבשות וזירות לחימה שונות, ולכן בחר שלא לרכז את הכוח בידיו אלא להעצים מפקדים ולתת להם חופש פעולה. בכך הפך את חזונו לנחלתם של רבים.
רוזוולט, לא פעל במרחקים גאוגרפיים אלא במרחקים אנושיים. כאשר נכנס למחלקת הפצועים על כיסא גלגלים, הוא לא חילק פקודות אלא תקווה; הוא לא הפעיל סמכות אלא השראה.
כך, כפי שמדגיש הרב זקס, מנהיגות אמיתית אינה רק שליטה במציאות – אלא יצירת אנשים המסוגלים לשנות אותה בעצמם.
מקורות:
[i] ראו סנהדרין יז ע"א.
[iv] דברים יז, טו-כ; שמואל-א' ח.
[v] זו, בכל אופן, עמדתם של אבן עזרא, רבנו בחיי ואברבנאל.
[vii] תומס הובס: לוויתן, או החומר, הצורה והשלטון של קהילייה כנסייתית ואזרחית, מאנגלית: יוסף אור, ירושלים: מאגנס, תשכ"ב, חלק א, פרק יא, עמ' 89.
לעוד עקרונות מנהיגותיים:
דברי הרב זקס נלקחו במלואם מהאתר למורשת הרב זקס, הרב יונתן זקס שיעורים במנהיגות- ניתן לרכוש את ספרי הרב זקס באתר: https://rabbisacks.org/%D7%A1%D7%A4%D7%A8%D7%99%D7%9D/%d7%a9%d7%99%d7%a2%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%9e%d7%a0%d7%94%d7%99%d7%92%d7%95%d7%aa/
אין כוונה לעשות כל שימוש מסחרי במאמר זה.
תגובות