פרשת בלק- רב, נשיא, וראש ממשלה יושבים לקפה
- osnatmmt
- לפני 3 ימים
- זמן קריאה 6 דקות
משנת הרב זקס פוגשת את המנהיגות של וינסטון צ'רצ'יל ופרנקלין רוזוולט.
לזכרו של סרן איתן ישראל שכנזי הי"ד שנפל בקרב ברצועת עזה, להצלחת אשתו הלל, ולנחמה לכל משפחות השכול שהקריבו עבורינו- החיים כאן, את היקר מכל.
לא עוזבים את הספינה.
כאשר וינסטון צ'רצ'יל נכנס לתפקידו בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, הוא עמד מול מציאות שבה מדינות שלמות קרסו, ולעיתים גם מנהיגיהן.
הדוגמה הבולטת הייתה זו של לאופולד השלישי, מלך בלגיה, שנכנע לגרמניה הנאצית ובחר להישאר בארצו תחת הכיבוש, בניגוד לעמדת ממשלתו שיצאה לגלות; החלטה זו עוררה מחלוקת פוליטית וחוקתית עמוקה בבלגיה והייתה נתונה לביקורת נרחבת. בצרפת, הנהגת המדינה התפרקה, והוקם משטר וישי ששיתף פעולה עם הנאצים. באירופה של אותם ימים, הנהגה לא פעם קרסה יחד עם המדינה, או נטשה אותה.
על הרקע הזה, בחירתו של צ'רצ'יל בלטה במיוחד. כבר מראשית דרכו הוא שידר מסר חד: בריטניה לא תיכנע, והוא לא ינטוש. גם כאשר האיום הגרמני נראה מוחשי מתמיד, ואפשרות הפלישה ריחפה מעל האי הבריטי, צ'רצ'יל לא חיפש מוצא אישי ולא הכין לעצמו דרך מילוט. להפך, הוא קשר את גורלו בגורל עמו בידיעה מוחלטת להילחם עד "הכדור האחרון".
בימי הבליץ, כאשר לונדון הופצצה שוב ושוב, הוא לא הסתגר מאחורי קירות השלטון. הוא הגיע לאזורי ההרס, שוחח עם אזרחים, והפך לנוכחות חיה בתוך הסבל. המסר היה ברור: המנהיג אינו עומד מעל העם, הוא עומד איתו. לא רק במילים, אלא במעשים.
דווקא על רקע מנהיגים שבחרו להתרחק, או לא הצליחו לעמוד בעומס, בלטה נאמנותו של צ'רצ'יל. הוא לא היה "מנהיג להשכיר", ולא "אדם בלא עם". הוא היה מחויב, גם כשהמחיר היה כבד. בכך נבנה האמון, לא רק בזכות כישרון, אלא בזכות נאמנות.
בלי נאמנות אין מנהיגות.
האם מנהיגות היא אוסף של כישורים שעניינם היכולת לצבור כוח ולהפעילו – או אולי יש בה גם ממד מוסרי? האם אדם רע יכול להיות מנהיג טוב, או שמא רוע המידות פוגע במנהיגות? סיפורו של גיבור פרשת השבוע שלנו, הנביא האלילי בלעם, יכול לשמש תשובה לכך.
כהקדמה נספר כי בידנו עדות חיצונית לכך שבלעם אכן היה קיים. בדיר-עלא שעל גדת הירדן המזרחית, במקום שנהר היבוק נשפך בו אל הירדן, התגלתה בשנת 1967 כתובת על קיר של מקדש אלילי מן המאה השמינית לפני הספירה. נזכר בה נביא ושמו בלעם בן בעור. הוא מוצג באופן התואם להפליא את דמותו של בלעם שבפרשתנו. בלעם היה אם כן דמות ידועה באזור.
הצלחותיו עוררו השתאות. הוא היה וירטואוז רוחני, שאמאן מבוקש, קוסם, מכשף ועושה נפלאות. בלק אומר לו, על סמך ניסיונו האישי או לאור המוניטין שיצא לו, "יָדַעְתִּי: אֵת אֲשֶׁר תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ וַאֲשֶׁר תָּאֹר יוּאָר" (במדבר כב, ו). חז"ל אינם מטילים בכך ספק. על הפסוק שבסוף התורה, "וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה' פָּנִים אֶל פָּנִים" (דברים לד, י), חז"ל אומרים דבר מרחיק לכת:
"בְּיִשְׂרָאֵל לא קם, אבל באומות העולם קם. ואיזה זה? זה בלעם בן בעור".[i]
מקור מדרשי נוסף אומר:
לא הניח הקב"ה דבר בעולם שלא גילה לבלעם. ומפני מה? מפני שגלוי וידוע לפניו, יתברך שמו, שעתידים כל הגויים מכחישי התורה לומר לפניו יתברך ליום הדין: "ריבונו של עולם, אילו נתת לנו נביא כמשה, היינו מקבלים תורתך". לפיכך נתן להם הקב"ה את בלעם שהיה מעולה בחכמתו יותר ממשה.[ii]
מבחינה טכנית, אם כן, בלעם היה בעל כל הכישורים הדרושים. ובכל זאת, פסק דינה הסופי של התורה על בלעם הוא שלילי. בפרק כ"ה מופיע המשך אירוני לפרשת הקללות-ברכות של בלעם. בני ישראל, שאך זה הצילם הקב"ה מיוזמת הקללות המואבית-מדיינית, הביאו על עצמם קללה כאשר נתנו לבנות מואב ומדיין להדיחם. ה' זעם עליהם. פרקים ספורים לאחר מכן, כאשר מסופר על מלחמת בני ישראל במדיינים, מיוחסת תוכנית הפיתוי ההיא לבלעם:
"הֵן הֵנָּה הָיוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בִּדְבַר בִּלְעָם לִמְסָר מַעַל בַּה' עַל דְּבַר פְּעוֹר, וַתְּהִי הַמַּגֵּפָה בַּעֲדַת ה'".במדבר לא, טז
בלעם יזם תוכנית מוצלחת להכשלת בני ישראל כפיצוי על כישלון תוכנית הקללות שלו.
במקורות ישראל מצטייר בלעם, אם כן, כאדם ברוך כישרונות, נביא אמת, אדם שחז"ל השווהו למשה בכבודו ובעצמו – אך בו בזמן אדם רשע, שרשעתו הובילה לבסוף לנפילתו ולשם שיצא לו כעושה-רע. המִשנָה אף מונה אותו עם אלה שאין להם חלק לעולם הבא.[iii]
מה היה פגום בו? יש השערות רבות. אחת מהן, המועלית בתלמוד, שואבת את התשובה משמו. בלעם – כלומר אדם "בלא עם".[iv]
זו אבחנה דקה. בלעם הוא איש נטול נאמנויות. בלק שלח לבלעם את הבקשה "לְכָה נָּא אָרָה לִּי אֶת הָעָם הַזֶּה כִּי עָצוּם הוּא מִמֶּנִּי ... כִּי יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ וַאֲשֶׁר תָּאֹר יוּאָר" (במדבר כב, ו). בלעם היה נביא להשכיר. היו לו כוחות על-טבעיים. ברכתו פעלה, וכך גם קללתו. אבל בשום מקור, לא במקרא ולא בתעודות החיצוניות, אין סימן לכך שבלעם היה נביא במובן הרוחני של המילה. שאלות של צדק, של גמול ושל טוב ורע לא הטרידו אותו כשחרץ את גורלם של אנשים. כמו רוצח שכיר בתקופות אחרות, בלעם היה זאב בודד. שירותיו הוצעו למרבה במחיר. היו לו כישורים, והוא עשה בהם שימוש קטלני. אבל לא היו לו כל מחויבות, נאמנות או שותפות ברקמה החברתית. הוא היה איש בלא עם.
משה היה ההפך מכך. הקב"ה בכבודו ובעצמו אמר עליו "בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא" (במדבר יב, ז). מתוסכל ככל שהיה מהתנהגותם של בני ישראל, מעולם לא נמנע מלחלות את פני ה' למענם. כאשר שליחותו הראשונה אל פרעה בשמם של בני ישראל גרמה להרעת מצבם אמר לה':
"לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה? לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי?".שמות ה, כב
כשבני ישראל עשו את עגל הזהב, וה' איים להשמיד את העם ולהתחיל מחדש עם משה, משה אמר לו:
"וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם. וְאִם אַיִן, מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ".שמות לב, לב
כאשר, למשמע הדו"ח המדכדך של המרגלים, רצו בני ישראל לשוב למצרים ואפו של הקב"ה חרה בהם, אמר לו משה:
"סְלַח נָא לַעֲוֹן הָעָם הַזֶּה כְּגֹדֶל חַסְדֶּךָ, וְכַאֲשֶׁר נָשָׂאתָה לָעָם הַזֶּה מִמִּצְרַיִם וְעַד הֵנָּה".במדבר יד, יט
במרד קורח, כשה' איים לכלות את העדה כולה, משה התפלל אליו:
"הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא וְעַל כָּל הָעֵדָה תִּקְצֹף?".במדבר טז, כב
אפילו כשאחותו מרים דיברה בו סרה ונענשה בצרעת, משה התפלל למענה:
"אֵל נָא, רְפָא נָא לָהּ".במדבר יב, יג
משה לא חדל מעולם להתפלל למען עמו, וכחומרת חטאו של העם כן מידת התעוזה בתפילתו של משה ומידת הסתכנותו בהרס יחסיו עם הקב"ה. למרות כל כישלונותיהם האיומים של בני עמו, הוא נשאר נאמן להם.
הוראתה המקובלת כיום של המילה 'אמונה' ניתנה לה בימי הביניים. בעברית המקראית, לעומת זאת, משמעות המילה קרובה למה שאנו מציינים כיום במילים אחרות מאותו שורש: 'אמון', 'נאמנות' ו'אמינות'. האמונה היא מושג יסוד באוצר המילים של תרבות הברית. זו ציפיית יסוד מכל שותף לברית: לא לנטוש את השותף האחר גם בזמנים קשים.
יש אנשים שנתברכו בכישרונות גדולים, שִׂכליים ולפעמים אפילו רוחניים, ובכל זאת אינם מגיעים להישגים שכישרונות אלה מאפשרים להם. חסרות להם תכונות מוסריות בסיסיות: יושרה, יושר, ענווה, ומעל לכול נאמנות. את מה שהם עושים, הם עושים בצורה מבריקה; אבל לא פעם, הדבר שהם עושים הוא הדבר הלא נכון. מתוך מודעות ליכולותיהם יוצאות הדופן, הם נוטים להתנשא על אחרים. הם נכנעים לגאווה וליוהרה, ומתמכרים לאמונה שמעשיהם חומקים איכשהו מההגדרה "פשע". בלעם הוא הדוגמה הקלאסית לאנשים כאלה. אפילו לאחר שנוכח לדעת כי אלוהים עומד לצדם של בני ישראל, הוא עדיין רקם מזימה לגרור אותם לחטא; עובדה זו ממחישה כיצד גם הגדולים שבגדולים עלולים להידרדר אל עומק השִפלות.
מי שנאמן לאחרים מגלה שאחרים נאמנים לו. מי שמפר אמונים מאבד את אמונם של אחרים בו, וסופו שהוא נותר נטול סמכות. מנהיגות בלי נאמנות איננה מנהיגות. כישורים וכישרונות אינם תחליף לאיכויות המוסריות הקורנות ממנהיג אמיתי וגורמות לאנשים ללכת אחריו. אנו הולכים אחרי מי שאנו בוטחים בו, ואנו בוטחים בו מפני שהוא פעל באופן שרכש את אמוננו. לכן משה נעשה מנהיג דגול, בעוד בלעם נותר עד סוף ימיו זאב בודד עם רשימת כישורים נוצצת. הֱיוּ תמיד נאמנים לאנשים שאתם מנהיגים.
הנשיא שפגש את אמריקה.
כאשר פרנקלין רוזוולט נכנס לבית הלבן בעיצומו של השפל הגדול, הוא קיבל לידיו לא רק משבר כלכלי, אלא אומה שאיבדה אמון. בנקים קרסו, מפעלים נסגרו, ואנשים רבים חשו שהמדינה חדלה לראות אותם.
רוזוולט הבין שמנהיגות ברגע כזה אינה יכולה להישען רק על תוכניות ועל נאומים. כדי להנהיג, עליו לפגוש במציאות שבשטח.
הוא יצא אל הדרכים. הוא ביקר בפרויקטים של עבודות ציבוריות שהוקמו במסגרת ה־ניו דיל, עמד לצד פועלים באתרי בנייה, שוחח עם חקלאים שאיבדו את אדמתם ועם משפחות שנאבקו לשרוד. לא כטקס, לא כהצגה, אלא כדרך עבודה. הוא ביקש לראות את אמריקה לא דרך מסמכים, אלא דרך עיניהם של אזרחיה.
במפגשים הללו נבנה משהו עמוק יותר ממדיניות: נבנה קשר. האנשים שעמדו מולו לא היו עוד "ציבור" מופשט, אלא פנים ושמות. ורוזוולט, מצדו, לא היה עוד דמות רחוקה, אלא נשיא שמקשיב, שמביט, שנמצא.
זהו הבדל מהותי: לא הנהגה שמפעילה כוח על אנשים, אלא הנהגה הנוצרת יחד איתם.
דבריו של הרב זקס מציבים אבחנה חדה: לא די בכישרון כדי להיות מנהיג. בלעם היה מבריק, אך "בלא עם". משה היה נאמן – ולכן הנהיג.
במאה העשרים, בעיצומם של משברים חסרי תקדים, אותה אמת הופיעה מחדש. היו מנהיגים שכאשר הקרקע רעדה תחת רגליהם, התרחקו, נשברו, או ניתקו את עצמם מגורל עמם. ולעומתם, היו כאלה שבחרו להישאר.
צ'רצ'יל בחר לא לעזוב. רוזוולט בחר להתקרב.
האחד עמד עם עמו תחת הפצצות; השני יצא לפגוש אותו בשדות ובמפעלים. בדרכים שונות, שניהם ביטאו את אותה תכונה יסודית: נאמנות.
ומכאן הלקח של הרב זקס מתחדד: מנהיגות אינה רק היכולת להוביל אנשים, אלא הנכונות להיות שייך אליהם. לא לפעול עליהם, אלא להיות איתם. לא להיות "בלא עם", אלא להיות חלק ממנו.
שם נבנה אמון. ושם נוצרת הנהגה אמיתית.
מקורות:
[ii] תנא דבי אליהו רבא, כח.
לעוד עקרונות מנהיגותיים:
דברי הרב זקס נלקחו במלואם מהאתר למורשת הרב זקס, הרב יונתן זקס שיעורים במנהיגות- ניתן לרכוש את ספרי הרב זקס באתר: https://rabbisacks.org/%D7%A1%D7%A4%D7%A8%D7%99%D7%9D/%d7%a9%d7%99%d7%a2%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%9e%d7%a0%d7%94%d7%99%d7%92%d7%95%d7%aa/
אין כוונה לעשות כל שימוש מסחרי במאמר זה.
תגובות