פרשת קרח- רב, נשיא, וראש ממשלה יושבים לקפה
- osnatmmt
- לפני 7 ימים
- זמן קריאה 7 דקות
משנת הרב זקס פוגשת את המנהיגות של וינסטון צ'רצ'יל ופרנקלין רוזוולט.
לזכרו של סרן איתן ישראל שכנזי הי"ד שנפל בקרב ברצועת עזה, להצלחת אשתו הלל, ולנחמה לכל משפחות השכול שהקריבו עבורינו- החיים כאן, את היקר מכל.
בין סמכות, עבדות, ושירות.
בקיץ 1942 מצא עצמו וינסטון צ'רצ'יל באחת מנקודות השפל הקשות של הנהגתו. תבוסות בצפון אפריקה, ובראשן נפילת עיר הנמל טוברוק בלוב לידי כוחותיו של ארווין רומל- "שועל המדבר", הובילו ללכידתם של עשרות אלפי חיילים בריטים.
בעודו שוהה בוושינגטון לשיחות עם פרנקלין רוזוולט, התגברה בלונדון תחושת משבר – בעיתונות, ברחוב, ובמיוחד בבית הנבחרים, שם עלתה דרישה להצבעת אי־אמון בממשלה.
צ’רצ’יל חזר ללונדון לא רק כדי להגן על תפקידו – אלא כדי להגדיר מחדש מהי מנהיגות.
בנאומו בבית הנבחרים הוא לא התחנן לאמון, ולא ביקש רחמים. להפך, הוא הציב קו עקרוני: אני משרת אתכם, וזכותכם להחליף אותי, אך אין לכם זכות להטיל עליי אחריות מבלי להעניק לי את הכלים לממש אותה.
או במילותיו: "אני עבדיכם, וזכותכם לפטר אותי בכל שעה שתרצו, יש רק דבר אחד שהייתי מבקש ממכם באירוע כזה: יהיה זה לתת ליורשי את הכוחות הצנועים אשר נשללים ממני"
זו לא הייתה אמירה של שליט הנאחז בכיסאו, אלא של מנהיג המגדיר את עצמו כעבד הציבור, אך כזה הזקוק לחופש פעולה כדי לשרת באמת.
בכך, צ’רצ’יל גילם מודל מורכב: מצד אחד ענווה, הכרה בכך שהוא “עבדיכם”, נתון להכרעת העם ונבחריו; ומצד שני עמידה תקיפה על הצורך בסמכות. הוא הבין שמנהיגות אינה שליטה לשם שליטה, אך גם אינה ויתור מתמיד ללחצים. מנהיג שאינו מחזיק בכוח לפעול, אינו יכול לשאת באחריות לתוצאות.
דווקא בשעת חולשה צבאית ופוליטית, הוא הצליח לייצר אמון מחודש. לא באמצעות הבטחות ריקות, אלא באמצעות יושרה: הצגת האמת, קבלת האחריות, ודרישה ברורה לאפשרות לפעול.
הצבעת האמון הפכה, למעשה, לא רק להצבעה על אדם, אלא להצבעה על תפיסת מנהיגות: האם המנהיג הוא שליט מעל העם, או משרת שלו הפועל בשמו.
מנהיגות משרתת.
"רַב לָכֶם! כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים, וּבְתוֹכָם ה' – וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'?" במדבר טז, ג
מה בעצם היה רע בדברים אלה של קורח ושל אוסף תומכיו המגוון? נכון, ברור לנו שקורח היה דמגוג, לא דמוקרט. הוא רצה כוח לעצמו, לא לעם. נהיר לנו גם שחבורת המוחים לא הייתה תמימה. לכל אחד היו סיבות משלו לרחוש טינה כלפי משה, כלפי אהרן או כלפי הגורל. אבל הבה נניח לרגע לַהקשר, ונתבונן בדברים עצמם: אמת או שקר? ישר או עקום?
באומרם "כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים" ודאי צדקו הדוברים. הרי זהו בדיוק מה שה' ביקש מכל העדה להיות: "מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ", אומה שכל בניה הם במובן מסוים כוהנים, ושכל אזרחיה קדושים.[i]
באותה מידה צדקו באומרם את המילים העוקבות, "וּבְתוֹכָם ה'". הרי לשם כך נבנה המשכן:
"וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם".שמות כה, ח
ספר שמות נחתם במילים אלו:
"כִּי עֲנַן ה' עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם, וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ, לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּכָל מַסְעֵיהֶם".שמות מ, לח
שכינת ה' במשכן נראתה לעיני בני ישראל בכל אשר הלכו.
הטעות הייתה בחלקה האחרון של הטענה: "וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'?" אין זו טעות קטנה. זו טעות בסיסית. משה מייצג את הולדתה של מנהיגות מסוג חדש. את זאת לא הבינו קורח ועדתו. גם רבים מאתנו כיום אינם מבינים זאת.
המבנים המפורסמים ביותר במזרח הקדום היו הזיקוּרָתים במסופוטמיה והפירמידות במצרים. הם לא היו רק מבנים. הם היו הצהרות פוליטיות באבן. הפירמידות והזיקורתים המחישו את הסדר החברתי ההיררכי. הם היו רחבים בבסיס וצרים בקודקוד. למעלה נמצא המלך או פרעה – בנקודה שבה, כך האמינו, השמיים והארץ נפגשים. מתחתם הייתה סדרה של שכבות אליטה, ותחתן – ההמונים העובדים.
סדר חברתי זה נתפס לא כאפשרות אחת מרבות לארגון החברה, אלא כחוק טבע ממש. היקום עצמו בנוי באופן היררכי, וכמוהו כל עולם החי והצומח. השמש שולטת בשמיים. האריה שולט בממלכת החי. המלך שולט בעם. ככה זה בטבע. ככה צריך להיות תמיד. יש שנולדו לשלוט, ויש שנולדו להישלט.[ii]
היהדות היא מחאה נגד התפיסה ההיררכית הזו. כל אדם, לא רק המלך, עשוי בצלם אלוהים וכדמותו. לפיכך איש אינו זכאי לשלוט על אחרים בלי הסכמתם. כמובן, אי אפשר בלי מנהיגות בכלל. בלי מנצח תגלוש התזמורת לקקופוניה; בלי קפטן תהיה קבוצת הכדורסל במקרה הטוב אוסף של שחקנים מבריקים, אך לא קבוצה; בלי גנרלים, כל צבא יהיה לאספסוף; ובלי ממשלה, העם יגלוש לאנרכיה.
"בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל, אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה".שופטים יז, ו; כא, כה
בסדר חברתי המבוסס על כבוד שווה לכל אדם, ועל האמונה שכך רואה את הדברים אלוהים, מנהיג איננו עומד מעל לעם. הוא משרת את העם, והוא משרת את אלוהים. סמלה הגדול של ישראל המקראית, המנורה, הוא בעצם היפוך הפירמידה, או הזיקורת, על ראשם: בסיסה של המנורה צר, והיא מסתעפת ומתרחבת כלפי מעלה. המנהיג הגדול ביותר הוא דווקא המנהיג הצנוע מכולם.
"וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה".במדבר יב, ג
מנהיגות כזו נקראת מנהיגות משרתת,[iii] ומקורה בתורה. התואר הנכבד ביותר שהתורה נותנת למשה הוא "עֶבֶד ה'" (דברים לד, ה). בתנ"ך בכללותו, תואר זה ניתן למשה שמונה-עשרה פעם. רק עוד מנהיג אחד נמצא ראוי לתואר זה: יהושע, אשר תואר כך פעמיים.
מרתקת לא פחות היא העובדה שרק אדם אחד בתורה מצטווה בתורה להיות צנוע – הלא הוא המלך:
וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם, וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו – לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה' אֱ-לֹהָיו לִשְׁמֹר אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לַעֲשֹׂתָם, לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו... .דברים יז, יח-כ
וכך מתאר הרמב"ם את התנהגותו הנאותה של מלך:
כדרך שחלק לו הכתוב הכבוד הגדול, וחִייֵב הכול בכבודו – כך ציווה להיות ליבו בקרבו שפל וחלל, שנאמר "וְלִבִּי חָלַל בְּקִרְבִּי" (תהילים קט, כב). ולא ינהוג גסות לב בישראל יתר מדיי, שנאמר "לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו" (דברים יז, כ).ויהיה חונן ומרחם לקטנם וגדולם, וייצא ויבוא בחפציהם ובטובתם, ויחוס על כבוד קטן שבקטניהם. וכשמדבר אל כל הקהל בלשון רבים, ידבר רכות – שנאמר "שְׁמָעוּנִי אַחַי וְעַמִּי" (דבריו של דוד המלך, דהי"א כח, ב), ואומר "אִם-הַיּוֹם תִּהְיֶה עֶבֶד לָעָם הַזֶּה" (מלכים-א' יב, ז).לעולם יתנהג בענווה יתרה; אין לנו גדול ממשה רבנו, והרי הוא אומר "וְנַחְנוּ מָה?" (שמות טז, ז; טז, ח). ויסבול טורחם ומשאם ותלונותם וקצפם "כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק (במדבר יא, יב).[iv]
כללים אלה נכונים לכל עמדות המנהיגות. הרמב"ם מונה בין אלה שאין להם חלק לעולם הבא "מטילי אימה על הציבור שלא לשם שמיים: זה הרודה ציבור בחוזקה והם יראים ופוחדים ממנו הרבה, וכוונתו לכבוד עצמו ולכל חפציו, לא לכבוד שמיים". וכאן מוסיף הרמב"ם ואומר, "כגון מלכי הגויים".[v] כוונתו הפולמוסית ברורה; "אין כוונתי", כמו רומז הרמב"ם, "לטעון שאיש אינו מתנהג כך – אלא שדרך התנהגות זו אינה יהודית".
כאשר נהג רבן גמליאל הנשיא באופן שנראה לחבריו שתלטני, הם השעו אותו מתפקידו עד שהודה בטעותו והתנצל.[vi] רבן גמליאל למד את הלקח. לאחר זמן אמר לשני תלמידי חכמים שסירבו להצעתו להתמנות לעמדות מנהיגות: "כמדומִין אתם ששררה אני נותן לכם? עבדות אני נותן לכם!"[vii] כמו שאמר פעם מרטין לותר קינג, "כל אחד יכול להיות אדם גדול... כי כל אחד יכול לשרת".[viii]
צדק המסאי והסופר ק"ס לואיס כאשר חידד ואמר שענווה איננה לחשוב את עצמך פחוּת, אלא לחשוב על עצמך פחוֹת. המנהיגים הגדולים מכבדים אחרים. הם מוקירים אותם, מרוממים אותם, מעודדים אותם להגיע לגבהים שאחרת ספק אם היו מגיעים אליהם אי פעם. לא השאפתנות האישית מניעה אותם, אלא הערכים. הם אינם נכנעים לפיתוי היהירות האורב לבעלי הכוח. טעויותיו החמורות ביותר של אדם הן לעיתים אלו שהוא עושה בהשליכוֹ את רגשותיו שלו על אחרים. קורח היה אדם שאפתן, ולכן הוא ראה את משה ואהרן כאנשים שהשאפתנות האישית מניעה אותם; שהם מתנשאים מעל קהל ה'. הוא לא הבין שבעם ישראל הנהגה היא שירות.
מי שמשרת אחרים אינו מתנשא מעליהם. להפך: הוא נושא אותם אל על.
לראות מעבר לדלתות.
פרנקלין דלאנו רוזוולט ביטא את תפיסת המנהיגות שלו באופן חד וברור באחת משיחותיו “ליד האח”:
"אני אף פעם לא שוכח שאני גר בבית הנמצא בבעלות כל העם האמריקאי וזכיתי לקבל את אמונו.
תמיד אני מנסה לזכור שהבעיות העמוקות ביותר של העם האמריקאי הן אנושיות. אני מדבר כל הזמן עם מי שבאים לספר לי את נקודות המבט שלהם, מי שמנהלים את התעשיות הגדולות ואת המוסדות הפיננסיים של המדינה, מי שמייצגים את החקלאי ואת העובד, ולעיתים קרובות מאוד עם אזרחים פשוטים ללא מעמד גבוה שמגיעים לבית הזה.
אני מנסה כל הזמן להסתכל מעבר לדלתות הבית הלבן, מעבר לרשמיות של הבירה הלאומית, אל התקוות והפחדים של גברים ונשים בבתיהם. סיירתי פעמים רבות בארץ. החברים שלי, האויבים שלי, הדואר היומי שלי, מביאים לי דיווחים על מה שאתם חושבים ומקווים. אני רוצה להיות בטוח שלא קרבות ולא עומס התפקיד יעוורו אותי מלראות ולדעת באופן אינטימי על הדרך שבה העם האמריקאי רוצה לחיות ועל המטרות הפשוטות שלשמן הוא הציב אותי כאן."
בדברים אלו מתגלה תפיסת הנהגה שאינה רואה את עצמה מעל העם, אלא נטועה בתוכו. רוזוולט אינו מדבר על כוח, אלא על אחריות; לא על שליטה, אלא על הקשבה. הוא מבין שתפקידו אינו רק להחליט, אלא להבין לעומק את חיי האנשים שהוא משרת.
כאן מתחברים דבריו באופן ישיר לדברי הרב זקס על טעותו של קורח. קורח צדק בעובדה, “כל העדה כולם קדושים”, אך טעה בהבנה שמנהיגות היא התנשאות. רוזוולט, בדבריו, מציג את ההפך: המנהיג אינו מתרומם מעל העם, אלא מתכופף כדי לשמוע אותו. הוא אינו מתרחק – אלא מתקרב.
הרב זקס מלמד שמנהיגות בתורה היא היפוך הפירמידה: לא שלטון מלמעלה, אלא שירות מלמטה. המנהיג אינו מי שמתנשא על העם, אלא מי שנושא אותו.
צ’רצ’יל, ברגע של משבר, הגדיר את עצמו כ“עבדיכם” – אך עמד על כך שעבדות זו מחייבת גם כוח לפעול. רוזוולט, בדבריו, הראה כיצד נראה שירות כזה בפועל – הקשבה מתמדת, חיבור עמוק, מחויבות לאנשים הפשוטים.
שניהם יחד מפריכים את טענת קורח: מנהיגות איננה פריבילגיה, היא אחריות. היא אינה התרחקות, אלא קרבה.
מקורות:
[i] יש אומרים שגם כאן טעו הדוברים, שכן צריכים היו לומר "כי כל העדה כולה קדושה" ולא "כולם קדושים"; הקדושה חלה על העדה כשלם, לא על כל יחיד ויחיד בתוכה. עוד יש שהציעו שחטאם של הדוברים היה שאמרו "כולם קדושים" במקום "כולם נקראו להיות קדושים", או דבר-מה מעין זה – שכן הקדושה היא ייעוד, לא מצב נתון.
[ii] אריסטו, פוליטיקה, ספר ראשון, 1254a 21–24.
[iii] הטקסט המפורסם העוסק בכך הוא ספרו של רוברט גרינליף 'מנהיגות משרתת': Robert K Greenleaf, Servant leadership: a journey into the nature of legitimate power and greatness, New York, Paulist Press, 1977. אלא שגרינליף אינו עומד על מציאות רעיון זה בתורה. לכן חשוב לי להראות שהוא נולד כאן, אצל משה.
[iv] משנה תורה, הלכות מלכים ב, ו.
[viii] מרטין לותר קינג גהבן, נאום קבלת פרס נובל, אוסלו, 10 בדצמבר 1964.
לעוד עקרונות מנהיגותיים:
דברי הרב זקס נלקחו במלואם מהאתר למורשת הרב זקס, הרב יונתן זקס שיעורים במנהיגות- ניתן לרכוש את ספרי הרב זקס באתר: https://rabbisacks.org/%D7%A1%D7%A4%D7%A8%D7%99%D7%9D/%d7%a9%d7%99%d7%a2%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%9e%d7%a0%d7%94%d7%99%d7%92%d7%95%d7%aa/
אין כוונה לעשות כל שימוש מסחרי במאמר זה.
תגובות