פרשת שלח- רב, נשיא, וראש ממשלה יושבים לקפה

משנת הרב זקס פוגשת את המנהיגות של וינסטון צ'רצ'יל ופרנקלין רוזוולט.

לזכרו של סרן איתן ישראל שכנזי הי"ד שנפל בקרב ברצועת עזה, להצלחת אשתו הלל, ולנחמה לכל משפחות השכול שהקריבו עבורינו- החיים כאן, את היקר מכל.

כשהמילים נלחמות לפני הצבא.

על וינסטון צ'רצ'יל נאמר כי “השליך את השפה האנגלית אל שדה הקרב”, ובתחילת המלחמה נדמה היה שזהו כמעט הנשק היחיד שנותר לו.

בריטניה ספגה מפלה אחר מפלה: כישלון בנורווגיה, קריסת צרפת, והנסיגה הדרמטית בדנקרק, שהייתה אמנם הישג חילוץ, אך גם סימן למצוקה עמוקה. מנגד, גרמניה הנאצית התקדמה במהירות מסחררת, וכבשה עוד ועוד שטחים, עד שנוצרה תחושת מראה הפוכה: הם מנצחים תמיד, אנחנו מפסידים תמיד. התודעה הציבורית הבריטית החלה להיסדק; רבים האמינו שאין דרך אמיתית לעצור את המכונה הגרמנית.

זה בדיוק הרגע שבו צ’רצ’יל הבין שהמערכה המרכזית אינה מתנהלת רק באוויר ובים, אלא בלב ובדמיון. בנאומיו, “נילחם בחופים”, “נילחם בשדות וברחובות”, “לעולם לא ניכנע”, הוא לא ניסה לייפות את המציאות; להפך, הוא תיאר אותה בחומרתה, אך סירב לקבל את מסקנותיה הפסימיות. הוא יצר שפה של עמידה, של נחישות, של מאבק שאינו תלוי תוצאה מיידית אלא מחויבות עמוקה. במובן זה, הוא שבר את הקשר הישיר בין מצב צבאי לבין מצב רוח לאומי.

צ’רצ’יל הבין כי אם הבריטים יראו עצמם מובסים, הם אכן יובסו, גם אם עדיין יש להם כוח להילחם. לכן הוא עיצב תודעה חדשה: לא של ניצחון מובטח, אלא של סירוב להיכנע. בהדרגה, המילים הללו חלחלו, אל החיילים, אל האזרחים, אל המקלטים והבונקרים. העם הבריטי החל לראות את עצמו לא כקורבן של מתקפה בלתי ניתנת לעצירה, אלא ככוח עמיד, עיקש, שאינו נשבר.

כך, עוד לפני שהתהפך גלגל המלחמה בפועל, התהפכה התודעה. וזה היה תנאי הכרחי למה שיבוא אחר כך. צ’רצ’יל לא ניצח את גרמניה בנאומיו, אבל בלעדיהם, ייתכן שבריטניה כלל לא הייתה מחזיקה מעמד עד לניצחון.

בטחון בהצלחה.

זהו אולי הכישלון המנהיגותי הקולקטיבי החמור ביותר בתורה. עשרה מהמרגלים שמשה שלח לתור את ארץ כנען חזרו ובאמתחתם דו"ח שנועד לשבור את רוחו של העם:

בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ. וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא, וְזֶה פִּרְיָהּ. אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד... לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ... הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא, וְכָל הָעָם אֲשֶׁר רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִדּוֹת... וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם.במדבר יג, כז-לג

אלה היו דברי הבל, והמרגלים אמורים היו לדעת זאת. הם יצאו ממצרים, האימפריה הגדולה ביותר בעולם הקדום, לאחר סדרה של מכות שהורידו את המעצמה על ברכיה. הם עברו ביבשה בתוך ים סוף. הם ניצחו במלחמה את עמלק, עם של לוחמים נועזים. הם אפילו שרו, עם כל בני ישראל אחיהם, את שירת הים ובה מילים אלו:

שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן,חִיל אָחַז יֹשְׁבֵי פְּלָשֶׁת.אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם,אֵילֵי מוֹאָב יֹאחֲזֵמוֹ רָעַד,נָמֹגוּ כֹּל יֹשְׁבֵי כְנָעַן.שמות טו, יד-טו

הם היו צריכים אפוא לדעת שיושבי כנען מפחדים מהם, ולא להפך. וכן אכן היה, כפי שסיפרה לימים רחב לשני המרגלים ששלח יהושע:

יָדַעְתִּי כִּי נָתַן ה' לָכֶם אֶת הָאָרֶץ, וְכִי נָפְלָה אֵימַתְכֶם עָלֵינוּ, וְכִי נָמֹגוּ כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם. כִּי שָׁמַעְנוּ אֵת אֲשֶׁר הוֹבִישׁ ה' אֶת מֵי יַם סוּף מִפְּנֵיכֶם בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם, וַאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם לִשְׁנֵי מַלְכֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, לְסִיחֹן וּלְעוֹג, אֲשֶׁר הֶחֱרַמְתֶּם אוֹתָם. וַנִּשְׁמַע וַיִּמַּס לְבָבֵנוּ וְלֹא קָמָה עוֹד רוּחַ בְּאִישׁ מִפְּנֵיכֶם, כִּי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם הוּא אֱ-לֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת.יהושע ב, ט-יא

משנֵים-עשר המרגלים, רק יהושע וכלב הפגינו מנהיגות. הם אמרו לעם שכיבוש הארץ אפשרי בהחלט מפני שה' איתו. העם לא שעה להם. אבל שני המנהיגים קיבלו את שכרם. רק הם, מכל בני  הדור ההוא, זכו להיכנס לארץ. יתרה מכך, הכרזת האמונה הדווקנית שלהם, וסירובם להיסחף אחר הפחד, זוהרים  היום בשמינו באותו בוהַק שהיה להם אז, לפני שלושת אלפים ושלוש מאות שנה. יהושע וכלב הם גיבוריה הנצחיים של האמונה.

אחת המשימות הבסיסיות של כל מנהיג, מראש ממשלה עד ראש משפחה, היא לתת לאנשים תחושת ביטחון: ביטחון עצמי, ביטחון בקבוצה שהם חלק ממנה, ביטחון במשימה עצמה. המנהיג חייב להאמין בעם שהוא מוביל, ולהקרין אליו את האמונה הזו. כדבריה של תיאורטיקנית הניהול מהרווארד, רוזאבֶּת' מוֹס קאנטֶר, בספרה 'הביטחון בהצלחה', הדבר המרכזי במנהיגות איננו המנהיג אלא הדרך שבה הוא גורם לאחרים לבטוח בו.[i] 

לא פעם מתנהלים חיינו על פי עיקרון הנבואה המגשימה את עצמה; דברים קורים לנו מפני שאנחנו חושבים שהם יקרו. אנשים הנוטים לומר "אנחנו לא יכולים לעשות זאת" מגלים בדרך כלל שהם צודקים; כי מאחר שחשבו שלא יוכלו, אכן לא יכלו. והיפוכו של דבר אצל אלה האומרים "יכול נוכַל". אם אין בכם ביטחון בהצלחה, כנראה תפסידו. אם יש לכם ביטחון, והוא ביטחון איתן המתבסס על הכנה ועל הצלחות בעבר, תצליחו. לא תמיד כמובן, אבל במידה תכופה שתאפשר, בסיכומו של דבר, ניצחון על המכשלות ועל הכשלים. זה מה שמלמד אותנו, למשל, הסיפור בספר שמות על ידי משה בקרב עם עמלק (כפי שראינו בשיחתנו לפרשת בשלח). כשבני ישראל מסתכלים כלפי מעלה, הם גוברים. כשהם כובשים ראשם בקרקע הם מתחילים להפסיד.

זו גם הסיבה לכישלון ההגדרה השלילית של הזהות היהודית. כוונתי לתפיסה הרווחת כל כך בעידן המודרני, שהעם היהודי הוא העם שאומות העולם שונאות, שישראל היא בראש ובראשונה מדינה מבודדת, שלהיות יהודי היום משמעותו העילאית היא לשלול מהיטלר ניצחון שלאחר המוות. תפיסה זו לא רק שאינה נכונה, אלא היא נבואת זעם המגשימה את עצמה: אם הסבל והרדיפות הם המגדירים את היהדות, לשם מה להיות יהודי? אין תמה שכמחצית מהיהודים הגדלים על דוקטרינה זו בוחרים להינשא נישואי תערובת ולקטוע כך את המסע היהודי.[ii]

ההיסטוריון איש הארוורד דיוויד לנדס ניסה לגלות מדוע מדינות מסוימות אינן מצליחות להגיע לידי צמיחה כלכלית, בעוד אחרות נוחלות הצלחה מסחררת. בספרו 'עושר העמים ועוני העמים' הוא מנתח מקרים לאורך חמש מאות עמודים ויותר, ולבסוף מגיע למסקנה:

האופטימיסטים מצליחים בעולמנו, לא מפני שהם צודקים תמיד, אלא מפני שהם חיוביים. גם כשהם טועים הם חיוביים, ודרכם היא דרך ההישג, התיקון, ההשתפרות וההצלחה. אופטימיזם מושכל ופקוח עיניים משתלם; פסימיזם יכול להציע, לכל היותר, את הנחמה הריקה שבהיות צודק.[iii]

אני מעדיף את המילה "תקווה" על פני המילה "אופטימיזם". אופטימיזם הוא האמונה שיהיה בסדר; תקווה היא האמונה שביחד נוכל לגרום לכך שיהיה בסדר. יהודי המכיר את ההיסטוריה של עמו אינו יכול להיות אופטימיסט; אך יהודי הראוי לשם יהודי לעולם אינו נוטש את התקווה. הנביאים הפסימיסטים ביותר, מעמוס עד ירמיהו, השמיעו אף הם את קולה של התקווה. המרגלים, לעומת זאת, גילו תבוסתנות, ונכשלו כמנהיגים וכיהודים. להיות יהודי הוא להיות סוכן של תקווה.

הפירוש המרשים ביותר שהוצע עד היום לפרשת המרגלים הוא זה של הרבי מלובביץ', הרב מנחם מנדל שניאורסון. הוא שאל את השאלה המתבקשת. התורה מדגישה כי המרגלים היו כולם מנהיגים: נשיאים, ראשי שבטים. הם לבטח ידעו שה' איתם, ושכאשר הוא בעזרתם אין דבר בעולם שלא יוכלו לעשות. הם ידעו שה' לא היה מבטיח להם ארץ שלא יעלה בידם לכובשה. מדוע אם כן חזרו ממנה עם הדו"ח השלילי?

תשובתו הופכת את ההבנה המקובלת של פרשת המרגלים על פניה. המרגלים, הוא אומר, לא פחדו מתבוסה. הם פחדו מניצחון. הם אמרו לעם מה שאמרו, אבל מה שגרם להם לומר כך הוא דבר אחר לגמרי.

שכן, מה היה מצבם עכשיו, במדבר? הם חיו בקרבת אלוהים הדוקה ומתמשכת. הם שתו מים מן הסלע. הם אכלו מָן משמיים. הם היו מוקפים ענני כבוד. נסים ונפלאות היו בני לווייתם הקבועים.

ומה יהיה מצבם בארץ המובטחת? הם יצטרכו לצאת למלחמות, לחרוש את האדמה, לזרוע, לקצור, להקים ולקיים צבא, משק ומערכת רווחה. הם יצטרכו לעשות מה שכל עם אחר עושה: לחיות בעולם הממשי ובמרחב האמפירי. מה יהיו אז יחסיהם עם אלוהים? מה יהיה מקומו בחייהם? כן, הוא עדיין יהיה נוכח בגשם המצמיח את היבולים, בברכת השדה והעיר, במקדש בירושלים שהם יעלו אליו שלוש רגלים בשנה – אך נוכחותו לא תהיה נראית, אינטימית, נסית, כפי שהייתה במדבר. ומכך חששו המרגלים. לא מפני כישלון, אלא מפני הצלחה.

זהו חטא אצילי, אומר הרבי מלובביץ', אבל עדיין חטא. ה' רוצה שנחיה בעולם הממשי של העמים, המשקים והצבאות. ה' רוצה, כלשונו של הרבי, שנקים לו "דירה בתחתונים", קרי על פני האדמה. הוא רוצה שנביא את השכינה אל תוך חיי היומיום. קשה למצוא את אלוהים בשדה ובחווה, במשרד ובעסק, במפעל ובבנק. אבל זהו בדיוק האתגר שנקראנו לו: לפַנות לה' מקום בלב העולם הגשמי שהוא ברא, העולם ששבע פעמים הוא אמר עליו כי טוב. את זאת לא הבינו עשרת המרגלים. זה היה כישלון רוחני שחרץ את גורלו של דור שלם לארבעים שנות נדודי סרק.

האמת שבדבריו של הרבי מלובביץ' זוהרת היום אף יותר משזהרה כשהפירוש נאמר לראשונה. זוהי הכרזה מעמיקה של המשימה היהודית. זו גם המחשה נאה למושג שנכנס לפסיכולוגיה מאוחר יותר, פחד מפני הצלחה.[iv]  כולנו מכירים את הפחד מפני כישלון. הוא אשר מרתיע רבים מאתנו מפני העזה, וגורם לנו להישאר באזור הנוחות. אולם הפחד מפני הצלחה הוא תופעה ממשית לא פחות. אנחנו רוצים להצליח; כך אנחנו אומרים לעצמנו ולאחרים. אולם לא פעם אנו פוחדים, שלא במודע, מפני מה שההצלחה תביא בכנפיה: קבלת אחריות חדשה, ציפיות גבוהות מדי מאתנו, וכן הלאה. בעצם, אנחנו מפחדים להיעשות למה שהיינו נעשים אילו נָסך בנו מישהו אמונה בעצמנו.

הנוגדן לפחד, פחד מפני כישלון ופחד מפני הצלחה כאחד, מצוי בקטע האחרון בפרשתנו: מצוות ציצית (במדבר טו, לח-מא). התכלת שנצטווינו לשים בפתיל הציצית היא צבע השמיים. היא הצבע שאנו רואים בנושאנו את עינינו אל על (לפחות בישראל שטופת השמש). כשאנו לומדים להרים את עינינו, אנו מתגברים על פחדינו.

מנהיגים נותנים לאנשים ביטחון בלמדם אותם להסתכל כלפי מעלה. איננו כחגבים – כל עוד איננו כחגבים בעינינו.

מפסימיות לעוצמה: רוזוולט מול ‘המרגלים’ של זמנו.

גם פרנקלין דלאנו רוזוולט עמד מול קולות רבים שהסבירו מדוע לא ניתן לנצח. לפני כניסת ארצות הברית למלחמה, ובוודאי לאחר המתקפה על פרל הארבור, עלתה השאלה: האם מדינה אחת יכולה להילחם בו־זמנית באוקיינוס השקט נגד יפן ובאירופה נגד גרמניה? אנשי תנועת "אמריקה תחילה" (America First Committee), ובראשם צ'ארלס לינדברג, טענו כי אמריקה אינה מוכנה למלחמה רחבה, וכי עליה להימנע מהסתבכות מעבר לים.

הסנאטור ברטון וילר הזהיר מפני עומס בלתי אפשרי על הכלכלה והחברה האמריקאית. אחרים הוסיפו וטענו כי התעשייה האמריקאית לא תוכל לעמוד בקצב הייצור הנדרש, וכי בניית צבא מודרני היא תהליך של שנים, לא של חודשים.

זה היה כמעט תיאור מדויק של “לא נוכל לעלות” בלשון מודרנית. לא רק פחד מכישלון, אלא גם פחד מהיקף ההצלחה הנדרש: מהמחיר, מהמאמץ, מהאחריות. רוזוולט לא ביטל את הקשיים הללו, אך הוא סירב לקבל את גבולות האפשר כפי שהוצגו לו.

במקום זאת, הוא פעל להרחיב אותם. באמצעות תוכנית "החכר והשאל" הוא החל להזרים ציוד לבעלות הברית עוד לפני כניסה רשמית למלחמה. לאחר מכן, הוא הוביל גיוס תעשייתי חסר תקדים: מפעלים אזרחיים הוסבו לייצור צבאי, נשים נכנסו לשוק העבודה בהיקפים רחבים, והכלכלה האמריקאית כולה הפכה למה שכינה “ארסנל התחמושת של הדמוקרטיה”.

התוצאה הייתה דרמטית: בתוך זמן קצר יחסית, ארצות הברית הצליחה לא רק להשתתף בשתי חזיתות, אלא להוביל בהן. היא ייצרה מטוסים, טנקים ואוניות בכמויות ששינו את מאזן הכוחות העולמי. מה שנראה תחילה כבלתי אפשרי הפך למציאות.

חיל האוויר האמריקאי גדל בתוך שנה וחצי בלבד מכח של כ-20 אלף איש, לכח של 2.4 מיליון! יותר מפי 100!.

רוזוולט הראה שמנהיגות אינה רק ניתוח של מגבלות, אלא גם יצירת תנאים חדשים שמרחיבים את האפשרי. במקום לקבל את מסקנות “המרגלים”, הוא בחר להאמין ביכולת, ולבנות אותה בפועל.

הרב זקס מתאר את חטא המרגלים ככישלון מנהיגותי של תודעה: לא חוסר יכולת, אלא חוסר אמונה ביכולת. הם ראו את עצמם כחגבים – ולכן אכן הפכו לכאלה בעיני עצמם ובעיני אחרים.

צ’רצ’יל ורוזוולט עמדו מול “מרגלים” מודרניים, קולות רציונליים, מנומקים, שהסבירו מדוע לא ניתן לנצח. שניהם הבינו שהשאלה אינה רק מה נכון עובדתית, אלא איזו תודעה תאפשר לפעול.

צ’רצ’יל שינה את השפה – ובכך שינה את האופן שבו הבריטים תפסו את עצמם. רוזוולט שינה את גבולות האפשר – ובכך שינה את המציאות עצמה.

ושניהם יחד ממחישים את דבריו של הרב זקס: הסכנה הגדולה ביותר אינה בכך שהאתגר גדול, אלא בכך שאנו מקטינים את עצמנו מולו. והמנהיגות האמיתית מתחילה ברגע שבו מישהו אומר – לא “לא נוכל”, אלא “יכול נוכל”.

מקורות:

[i] רוזאבת' מוס קאנטר, הביטחון בהצלחה: איך המנצחים מצליחים ומדוע מפסידים הנכשלים, מאנגלית: דורית לנדס, תל אביב: פקר, 2005.

[ii] National Jewish Population Survey 1990: A Portrait of Jewish Americans, Pew Research Center, October 1, 2013.

[iii] David Landes, The Wealth and Poverty of Nations, London, Little, Brown, 1998, 524.

[iv] לעתים הוא מכונה "תסביך יונה", בעקבות יונה הנביא. ראו Abraham Maslow, The farther reaches of human nature, Harmondsworth, Penguin Books, 1977, 35-40.  

לעוד עקרונות מנהיגותיים:

דברי הרב זקס נלקחו במלואם מהאתר למורשת הרב זקס, הרב יונתן זקס שיעורים במנהיגות- ניתן לרכוש את ספרי הרב זקס באתר: https://rabbisacks.org/%D7%A1%D7%A4%D7%A8%D7%99%D7%9D/%d7%a9%d7%99%d7%a2%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%9e%d7%a0%d7%94%d7%99%d7%92%d7%95%d7%aa/

אין כוונה לעשות כל שימוש מסחרי במאמר זה.

מנהיגות בשידור ישיר מאת דן ממט

צ'רצ'יל שיעור בניהול מאת דן ממט