פרשת וארא- רב, נשיא, וראש ממשלה יושבים לקפה

משנת הרב זקס פוגשת את המנהיגות של וינסטון צ'רצ'יל ופרנקלין רוזוולט.

לזכרו של סרן איתן ישראל שכנזי הי"ד שנפל בקרב ברצועת עזה, להצלחת אשתו הלל, ולנחמה לכל משפחות השכול שהקריבו עבורינו- החיים כאן, את היקר מכל.

עמידה מפוכחת בלב אי־הוודאות.

בשנת 1941, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, עמד וינסטון צ’רצ’יל מול הפרלמנט הבריטי בשעה שהאופק היה רחוק מלהתבהר. בריטניה כבר חוותה את נפילת צרפת, את הבליץ על לונדון, ואת תחושת הבדידות של עמידה כמעט לבדה מול גרמניה הנאצית.

המלחמה לא הצטמצמה; היא התרחבה. לא התכנסה; היא התפצלה לחזיתות מרובות, יבשתיות, ימיות ואוויריות. זהו הרקע שבו בחר צ’רצ’יל לומר לציבור את האמת, לא כהצהרה דרמטית אלא כעמדת יסוד של הנהגה.

כך אמר:

"עלינו לצפות עכשיו שהמלחמה בים התיכון, במדבר ויותר מכל באוויר תתעצם, תתגוון ותתפשט... זו תהיה משימה קשה יותר ואיננו יכולים לצפות שתיעשה בבת אחת. אתם יודעים שלעולם אינני מציג מפלות בתור ניצחונות. יש דבר אחד בטוח במלחמה, וזה שהיא מלאה אכזבות ומלאה טעויות..."

אין כאן ניסיון לעודד באמצעות אשליה. להפך, צ’רצ’יל קובע כלל ברזל: מלחמה אינה רצף של הצלחות, אלא מציאות רוויית טעויות, החמצות, ולעיתים גם שגיאות כואבות. הוא אינו מבקש מהציבור להאמין שהכול בשליטה, אלא להיות שותף להבנה שהדרך רצופה אי־ודאות.

ובהמשך הוא מוסיף:

"ועל כן בעוד אנחנו מדרך הטבע מתבוננים בחרדה על מה שמתחולל באירופה, באסיה ובאפריקה, אל לנו להיבהל ולהתייאש, אנו יכולים לשאוב ביטחון מהקשיים שעליהם כבר התגברנו. שום דבר ממה שקורה כעת לא דומה בחומרתו לסכנות שיצאנו מהן בשנה החולפת."

הביטחון שצ’רצ’יל מציע אינו נשען על הבטחה לניצחון קרוב, אלא על זיכרון מצטבר של עמידה. לא העתיד הוא מקור הכוח, אלא העבר הקרוב: העובדה שכבר היו רגעים שבהם הכול נראה אבוד, והם לא נשברו. זוהי הנהגה שמבקשת לעגן את הרוח האנושית לא באופוריה, אלא בהתמדה.

במובן זה, צ’רצ’יל פועל כמשה בפרשת וארא: הוא עושה את שנדרש ממנו גם כאשר התוצאה מתמהמהת, גם כשהמציאות מסרבת להיכנע. אין כאן נס, אין תפנית חדה, רק המשך עמידה, מתוך ידיעה שהדרך עצמה היא חלק מהמאבק.

להתגבר על הכישלונות.

תחילה נראה היה ששליחותו של משה צולחת. הוא פחד שבני ישראל לא יאמינו בו, אבל ה' נתן בידו אותות ומופתים, ואת אחיו אהרן מינה לדבר בשמו. "וַיַּעַשׂ הָאֹתֹת לְעֵינֵי הָעָם", מספרת התורה, "וַיַּאֲמֵן הָעָם. וַיִּשְׁמְעוּ כִּי פָקַד ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְכִי רָאָה אֶת עָנְיָם, וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲוּוּ" (שמות ד, ל-לא).

אבל אז הדברים התחילו להשתבש – והמשיכו והשתבשו. הופעתו הראשונה של משה לפני פרעה היא הרת אסון. פרעה מסרב להכיר בה'. הוא דוחה את דרישתו של משה לשלח את עמו לזבוח במדבר. הוא מכביד עוד את ידו על בני ישראל העבדים. מכסת הלבֵנים שנדרש מהם לייצר נשארת כשהייתה, אך מעתה עליהם לקושש בעצמם את התבן הדרוש לייצורן.

העם המוכה זועם על משה ואהרן:

"יֵרֶא ה' עֲלֵיכֶם וְיִשְׁפֹּט אֲשֶׁר הִבְאַשְׁתֶּם אֶת רֵיחֵנוּ בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי עֲבָדָיו לָתֶת חֶרֶב בְּיָדָם לְהָרְגֵנוּ".

שמות ה, כא

משה ואהרן חוזרים אל פרעה ומחדשים את הבקשה. הם מחוללים מופת – הופכים מטה לנחש – אך פרעה אינו מתרגש. גם החרטומים שלו יכולים לעשות זאת. בשלב הבא הם ממיטים עליו את הראשונה בעשר המכות, אך הוא שוב אדיש. הוא לא ישלח את בני ישראל. וכך זה נמשך, תשע פעמים. משה עושה כל מה שבכוחו לעשות, ומגלה שדבר אינו משתנה. בני ישראל עודם עבדים.

אנחנו חשים בלחץ שמשה נתון בו. אחרי הכישלון הראשון, בסוף פרשת השבוע שעבר, הוא פונה אל ה' ומתאונן מרה: "לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה? לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי? וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ הֵרַע לָעָם הַזֶּה, וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ" (ה, כב-כג).

בפרשת וארא, אפילו כאשר ה' שב ומבטיח למשה שבני ישראל ייצאו ממצרים ושולח אותו שוב אל פרעה, משה עונה, "הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי, וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה, וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם?"(ו, יב).

יש כאן מסר מתמשך. מנהיגות, אפילו מנהיגות מן הסדר הנעלה ביותר, נושאת לא פעם את חותם הכישלון. הציירים האימפרסיוניסטים הראשונים נאלצו לארגן את התערוכה שלהם בעצמם, כי שום גלריה בפריז לא הסכימה להציג את ציוריהם. בביצוע הבכורה של "פולחן האביב" מאת סטרווינסקי קמה מהומה והקהל שאג בוז. וינסנט ואן-גוך הצליח למכור כל ימי חייו רק תמונה אחת, אף על פי שאחיו תיאו היה סוחר אמנות.

כך גם אצל מנהיגים. אברהם לינקולן ידע כישלונות רבים מספור לאורך מלחמת האזרחים. בתקופתו נחשב אישיות שנויה במחלוקת ורבים שנאו אותו. מהטמה גנדי לא הצליח להגשים את חלום איחודם של מוסלמים והינדים לאומה אחת. נלסון מנדלה בילה עשרים ושבע שנים בכלא והואשם בבגידה ובהסתה לאלימות. צ'רצ'יל נחשב סוס מת בזירה הפוליטית של שנות השלושים, ואפילו לאחר הנהגתו ההרואית במלחמת העולם השנייה נשלח הביתה בבחירות הראשונות לאחר סיום המלחמה. רק במבט לאחור  הגיבורים מתגלים לעינינו כגיבורים, והמהמורות שכשלו בהן – כאבני דרך אל הניצחון.

בשיחתנו לפרשת ויצא ראינו כי בכל זירה, אם גבוהה ואם נמוכה, אם קודש ואם של חול, מנהיגים נבחנים לא בהצלחותיהם אלא בכישלונותיהם. לפעמים קל מאוד להצליח. התנאים בשלים. האקלים הכלכלי, הפוליטי או האישי נוח. כשיש בום כלכלי, רוב העסקים משגשגים. בחודשים הראשונים לאחר בחירות, המנהיג שהרכיב ממשלה נישא על כנפי הכריזמה שהעניק לו הניצחון. בשנה הראשונה, רוב הנישואים מאושרים. בזמנים טובים, אין צורך בכישרון מיוחד כדי להצליח.

אבל אז האקלים משתנה. תמיד זה קורה, במוקדם או במאוחר. ואז רבים נופלים: עסקים, פוליטיקאים, נישואים. יש זמנים – יש מועדים, אם תרצו – שאפילו אנשים גדולים מוֹעדים בהם. ברגעים האלה נבחן האופי. בני האדם הדגולים אינם אלה שאף פעם אינם נכשלים. בני האדם הדגולים הם אלה העומדים בכישלון וממשיכים קדימה, אלה המסרבים לתבוסה, אלה שלעולם אינם מוותרים ואינם נכנעים. הם ממשיכים לנסות. הם לומדים מכל טעות. הם רואים בכישלון חוויה מלמדת. מכל סירוב לתבוסה הם יוצאים חזקים יותר, חכמים יותר ונחושים יותר. זהו סיפור חייו של משה בפרשת השבוע שעבר, פרשת שמות, ובפרשת השבוע שלנו.

ג'ים קולינס, אחד מגדולי הכותבים על מנהיגות, אומר זאת יפה:

לא היעדר קשיים הוא אות ההיכר המבחין בין הגדולים-באמת לבין המצליחנים-גרידא, כי אם היכולת לצאת מחוזקים מכישלונות, ואפילו מאסונות הרסניים ... נתיב היציאה מהחושך מתחיל באותם עקשנים-להכעיס שאינם יודעים כניעה מהי. דבר אחד הוא לספוג תבוסה מטלטלת ... ודבר אחר לחלוטין הוא לוותר על הערכים ועל השאיפות העושים את המאבק לראוי. כישלון אינו מצב פיזי כפי שהוא מצב נפשי; הצלחה פירושה ליפול ולקום, פעם ועוד פעם, בלי סוף.[i]

הרב יצחק הוטנר כתב מכתב מופלא לתלמיד שהיה מדוכדך מכישלונו המתמשך בלימוד הגמרא:

רעה חולה היא אצלנו, שכאשר מתעסקים אנו בצדדי השלמוּת של גדולינו, הננו מטפלים בסיכום האחרון של מעלתם. מספרים אנו על דרכי השלמות שלהם, בשעה שאנו מדלגים על המאבק הפנימי שהתחולל בנפשם. הרושם של שיחתנו על הגדולים מתקבל כאילו יצאו מתחת יד היוצר בקומתם ובצביונם. ...

התוצאה מזה היא כשנער בעל רוח, בעל שאיפה, בעל תסיסה מוצא בעצמו מכשולים, נפילות, ירידות, הרי הוא דומה בעיניו כבלתי "שתול בית השם"[ii]. ...

אבל דע לך, חביבי, ששורש נשמתך הוא לא השלווה של היצר-הטוב, אלא דווקא מלחמתו של היצר-הטוב... באנגלית אומרים Lose a battle and win the war (הפסד קרב, ותנצח מלחמה). בוודאי שהנך נכשל ועומד להיות נכשל (אין בזה משום פתיחת פה לשטן) ובכמה מערכות תיפול שדוּד. אבל אני מבטיח לך שלאחר הפסד כל המערכות תצא מן המלחמה כשזר הניצחון על ראשך. ...

החכם מכל אדם אמר "שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם" (משלי כ"ד, טז), והטיפשים חושבים כי כוונתו בדרך רבותא: אף על פי ששבע ייפול צדיק, מכל מקום הוא קם. אבל החכמים יודעים היטב שהכוונה היא שמהות הקימה של הצדיק היא דרך ה'שבע נפילות' שלו.[iii]

תוקף דבריו של הרב הוטנר הוא שאי אפשר להגיע לגַדלות בלי לחוות כישלונות. ישנן פסגות שרק מי שנפל תחילה יכול לטפס אליהן.

שנים רבות התנוסס על שולחן העבודה שלי ציטוט של נשיא ארצות הברית בשנות העשרים קלווין קולידג', ששלח לי חבר שידע כמה קל להתייאש. כך אמר: "אין בכל העולם תחליף להתמדה. לא הכישרון: אין דבר נפוץ מלא-יוצלחים מוכשרים. לא הגאונות: גאונים שלא זכו להכרה הם תופעה כה נפוצה, שהדבר היה כמעט למטבע לשון. גם לא ההשכלה: העולם מלא באנשי שוליים משכילים. רק בהתמדה ובנחישות אפשר להשיג הכול". התמדה ונחישות, ואני הייתי מוסיף לצידן סייעתא דשמיא, עזרת ה'. אלוהים אינו מתייאש מאיתנו אף פעם, גם לא כשאנו מתייאשים מעצמנו.

משה רבנו הוא, גם בהקשר זה, דמות מופת עילאית. למרות כל הכישלונות המתועדים בפרשת שמות ובפרשת וארא הוא התעקש והתמיד, עד שזכה ועליו נאמר באחרית ימיו "וּמֹשֶׁה בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה בְּמֹתוֹ, לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא נָס לֵחֹה" (דברים לד, ז).

יש כאב בהפסד, בעכבה ובאכזבה. הם כאבו אפילו למשה. ברגעים של דכדוך וייאוש חשוב שנזכור שגם הגדולים ביותר נכשלו. הם קמו והמשיכו – ומכך באה להם גדולתם. הדרך אל פסגת ההצלחה עוברת בגיאיות רבים של כישלון. אין דרך אחרת.

הנהגה שאינה מבטיחה קיצורי דרך.

ימים ספורים לאחר המתקפה היפנית על פרל הארבור, עמד נשיא ארצות הברית פרנקלין ד’ רוזוולט בפני אומה שנכנסה באחת למלחמה עולמית. גם הוא לא ניסה לרכך את הבשורה. להפך – הוא קבע מראש את קנה המידה.

" זו לא רק תהיה מלחמה ארוכה, זו תהיה מלחמה קשה. זה הבסיס שעליו אנו מניחים כעת את כל התוכניות שלנו. זהו קנה המידה שלפיו אנו מודדים את מה שנצטרך ונדרוש: כסף, חומרים, ייצור כפול ומכופל, הולך וגדל. הייצור חייב לתמוך לא רק בצבא, בצי ובחילות האוויר שלנו. עליו לחזק את הצבאות, את הציים ואת חילות האוויר האחרים הנלחמים בנאצים וביפן ברחבי אמריקה ובכל העולם. בדרך שלפנינו מונחת עבודה קשה, עבודה מפרכת, יום ולילה, כל שעה וכל דקה."

אך אז מגיע היפוך משמעותי:

"עמדתי להוסיף שנדרשת הקרבה מכולנו, אבל זה לא נכון להשתמש במילה הזו. אזרחי ארצות הברית אינם רואים זאת כהקרבה, לעשות כל שביכולתנו, לתת את המיטב לאומה שלנו, כאשר האומה נלחמת על קיומה ועל חייה העתידיים. זו לא הקרבה עבור אף אדם, זקן או צעיר, להיות בצבא או בצי של ארצות הברית. זו זכות. אין זו הקרבה למנהל או לעובד, לחקלאי או לחנווני, לאנשי הרכבת או לרופא, לשלם יותר מיסים, לקנות עוד איגרות חוב, לוותר על רווחים נוספים, לעבוד זמן רב יותר או קשה יותר. זו זכות!"

רוזוולט אינו מדבר רק על מאמץ, אלא על משמעות. על תפיסה של כישלון, קושי ועומס לא כסימן לכך שמשהו השתבש, אלא כחלק בלתי נפרד ממאבק צודק.

בדומה למשה, גם כאן אין קיצור דרך. אין נס מיידי. יש התמדה, יש עייפות, ויש דרישה לעמידה ארוכת נשימה.

ובסיומו של המפגש המדומיין הזה, סביב אותו שולחן קפה, מתבהרת נקודה משותפת לשלושתם:משה, צ’רצ’יל ורוזוולט אינם נמדדים ברגעי ההצלחה אלא דווקא בשלב שבו המציאות מסרבת להשתנות. כולם חווים כישלון, ספק, ולעיתים אף אובדן אמון, אך איש מהם אינו מוותר על השליחות. לא משום שהדרך קלה, אלא משום שזו הדרך הנכונה והצודקת.

מקורות:

[i] Jim Collins, How the Mighty Fall: and why Some Companies Never Give In, New York, Harper Collins, 2009, 123.

[ii] על פי תהילים צב, יג.

[iii] הרב יצחק הוטנר, ספר פחד יצחק: איגרות וכתבים, ניו יורק: גור אריה, תשנ"ח, איגרת קכח, עמ' ריז-ריח.

לעוד עקרונות מנהיגותיים:

דברי הרב זקס נלקחו במלואם מהאתר למורשת הרב זקס, הרב יונתן זקס שיעורים במנהיגות- ניתן לרכוש את ספרי הרב זקס באתר: https://rabbisacks.org/%D7%A1%D7%A4%D7%A8%D7%99%D7%9D/%d7%a9%d7%99%d7%a2%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%9e%d7%a0%d7%94%d7%99%d7%92%d7%95%d7%aa/

אין כוונה לעשות כל שימוש מסחרי במאמר זה.

מנהיגות בשידור ישיר מאת דן ממט

צ'רצ'יל שיעור בניהול מאת דן ממט