פרשת ויגש- רב, נשיא, וראש ממשלה יושבים לקפה

משנת הרב זקס פוגשת את המנהיגות של וינסטון צ'רצ'יל ופרנקלין רוזוולט.

לזכרו של סרן איתן ישראל שכנזי הי"ד שנפל בקרב ברצועת עזה, להצלחת אשתו הלל, ולנחמה לכל משפחות השכול שהקריבו עבורינו- החיים כאן, את היקר מכל.

מנהיגות שנולדת אחרי הכישלון.

פרשת ויגש, כפי שמציג אותה הרב יונתן זקס בהמשך, איננה סיפור על מנהיג שנולד מוכן, אלא על אדם שנכשל, ירד, והעז להשתנות. יהודה אינו עולה לגדולה משום שהיה צדיק יותר מיוסף, אלא משום שבנקודת החזרה על החטא, הוא בחר אחרת. הוא לא ניסה להציל את עצמו, אלא לקח אחריות מלאה, גם במחיר אישי.

כך ניתן לקרוא את פרשת גליפולי בקריירה של וינסטון צ’רצ’יל.

בשנת 1915, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, היה וינסטון צ’רצ’יל הלורד הראשון של האדמירליות, ואחד מיוזמי המערכה בגליפולי — ניסיון כושל לפרוץ דרך ימית לים השחור ולכפות על האימפריה העות’מאנית יציאה מן המלחמה.המערכה הסתיימה באבידות כבדות ובכישלון צורב, והפכה לנקודת שבר פוליטית שהובילה לפרישתו של צ’רצ’יל מן הממשלה.

 זהו אחד הכישלונות החמורים בתולדות הצבא הבריטי, וכישלון שהוא עצמו היה שותף מרכזי לו. עשרות אלפי חיילים נהרגו, והמוניטין שלו התרסק. בנקודה הזו, מנהיגים רבים היו עושים כל מאמץ להישאר קרובים למוקדי הכוח, להסביר, לייפות, להאשים אחרים. צ’רצ’יל בחר אחרת.

הוא עזב את תפקידו כשר, לא מתוך הדחה אלא מתוך הכרה. לא רק "הפסקה" פוליטית, אלא הפסקה ממשית: הוא הופך למפקד בחילות השדה בחזית המערבית- בבלגיה, לובש מדים, וחי עם חייליו תחת אש. זה איננו מהלך טקטי לשיקום תדמית. זהו צעד שמבטא לקיחת אחריות בגוף ראשון, לא בנאום. חישבו על זה לרגע, שר בממשלה בלונדון עד אתמול, הלבוש חליפה ומגבעת שהופך בכמה שבועות למפקד המוצב בחזית מול רעם התותחים בבלגיה.

ואז מגיעות "שנות המדבר" בקריירה פוליטית של צ'רצ'יל, אחת עשרה שנות שוליים פוליטיים. צ’רצ’יל מדבר, כותב, מזהיר, ואינו נשמע. הוא אינו חוזר מיד, ואינו נסלח מיד. אבל כשהשעה מגיעה, ערב מלחמת העולם השנייה, זהו כבר אדם אחר: כזה שיודע את מחירה של טעות, שאינו מוקסם מכוח, ושמבין שהנהגה איננה הימור אינטלקטואלי אלא התחייבות מוסרית.

כמו יהודה, גם צ’רצ’יל לא נמנע מנפילה. וכמו יהודה, הוא פשוט לא ניסה לעקוף אותה, אלא להתמודד איתה.

נכחתי פעם באירוע שבו התבקש היסטוריון האסלאם הגדול ברנרד לואיס לחזות את מהלך האירועים במזרח התיכון. 

הוא השיב, "אני היסטוריון, כך שאני יכול לחזות רק את העבר. יותר מזה, אני היסטוריון בגמלאות, אז אפילו העבר שלי הוא כבר פאסה". תחזיות בענייניהם של בני אדם חיים ונושמים אינן בגדר האפשר, משום שבני האדם חופשיים ומשום שאין דרך לדעת מראש איך יגיב אדם לאתגרים הגדולים שחייו יזמנו לו.

אם יש דבר אחד שנראה ברור לאורך השליש האחרון של ספר בראשית – הרי הוא שיוסף יופיע לעינינו כמנהיג בהתגלמותו. הוא הדמות המרכזית בסיפור, וכל הסיפור מושך לכיוון הזה: הן חלומותיו, הן התמורות החדות במהלך חייו. מנגד, המועמד הבלתי סביר מכולם למנהיגות הוא יהודה. הרי יהודה הוא האיש שהציע למכור את יוסף לעבד (בראשית לז, כו-כז), האיש שלאחר מכן נפרד מאחיו, חי בין הכנענים, התחתן עם אחת מהם, איבד שניים מבניו שמתו בעוונם, ובא על אישה שהוא חשב לזונה. הפרק שהמעללים הללו מסופרים בו מתחיל במילים "וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו" (בראשית לח, א). המפרשים אומרים שהכוונה לירידה מוסרית.

אלא שההיסטוריה איננה מתחשבת בציפיות. צאצאי יוסף, שבט אפרים ושבט מנשה, נעלמו מדפי ההיסטוריה עם חורבן ממלכת ישראל בשנת 722 לפני הספירה, ואילו צאצאי יהודה, מדוד ואילך, נעשו מלכים. שבט יהודה שרד גם לאחר חורבן ממלכת יהודה וגלות בבל, וכולנו נושאים את שמו, שהרי אנו קרויים יהודים. פרשת השבוע שלנו, פרשת ויגש, מסבירה במה זכה יהודה.

כבר בפרשת השבוע שעבר, פרשת מקץ, התחלנו לראות את סגולות המנהיגות של יהודה. יעקב-ישראל וצאצאיו בארץ כנען הגיעו למבוי סתום. הם נזקקו נואשות לאוכל, אבל ידעו שהמשנה למלך מצרים עומד על כך שיביאו איתם את בנימין, ויעקב סירב להיפרד מבנו הצעיר. יוסף, בנה בכורה של אשתו האהובה רחל, כבר אבד לו, והוא לא יסתכן במשלוח הבן הנותר אל הלא נודע. ראובן, שכבר התוודענו לאופיו הבלתי יציב, הציע לאביו הצעה אבסורדית: "אֶת שְׁנֵי בָנַי תָּמִית אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ. תְּנָה אֹתוֹ עַל יָדִי וַאֲנִי אֲשִׁיבֶנּוּ אֵלֶיךָ"(בראשית מב, לז). בסוף היה זה יהודה אשר בסמכותו השקטה – "אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ; מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ אִם לֹא הֲבִיאֹתִיו אֵלֶיךָ" (מג, ט), שכנע את יעקב לאפשר לבנימין ללכת איתם.

ועתה, בשעה שהאחים מנסים לעזוב את מצרים ולחזור הביתה, הסיוט התממש. בנימין נתפס וגביע הכסף של המשנה למלך באמתחתו. שליחו הבכיר של יוסף גוזר את דינו: בנימין יוחזק כעבד. שאר האחים חופשיים. בנקודה זו ניגש יהודה ונושא נאום המשנה את ההיסטוריה. הוא מדבר ברהיטות על אבלו של אביהם מאז אבד לו אחד מבניה של רחל. אם יאבד את בנה האחר, ימות מצער. אני, אומר יהודה, ערב באופן אישי לשובו בשלום. והוא חותם:

וְעַתָּה יֵשֶׁב נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר עֶבֶד לַאדֹנִי, וְהַנַּעַר יַעַל עִם אֶחָיו. כִּי אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי? פֶּן אֶרְאֶה בָרָע אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת אָבִי.

בראשית מד, לג-לד

אך סיים יהודה את דבריו ויוסף, מוצף ברגש, חשף את זהותו. הדרמה המסועפת הגיעה לידי סיגור. מה קורה כאן, ומה בין זה לבין מנהיגות?

חז"ל ניסחו עיקרון: "מקום שבעלי תשובה עומדין, צדיקים גמורים אינם עומדין"  ברור למדי שהמקור האמיתי הוא סיפור יוסף ויהודה. יוסף מוכר במסורת כ"יוסף הצדיק"  יהודה הוא, כפי שנראה מיד, חוזר בתשובה. יוסף נעשה "משנה למלך" – ואילו יהודה נעשה אביהם של מלכים. מכאן שבעלי תשובה עומדים במקום שאפילו צדיקים גמורים אינם עומדים בו.

יהודה הוא האיש הראשון בתורה שענה על הגדרתו של "חוזר בתשובה גמורה" על פי הרמב"ם: "זה שבא לידו דבר שעבר בו, ואפשר בידו לעשות, ופירש ולא עשה מפני התשובה".^[iii] שנים רבות קודם לכן, יהודה היה האחראי למכירת יוסף לעבד:

וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל אֶחָיו, "מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ וְכִסִּינוּ אֶת דָּמוֹ? לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים וְיָדֵנוּ אַל תְּהִי בוֹ כִּי אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ הוּא". וַיִּשְׁמְעוּ אֶחָיו.

בראשית לז, כו-כז

והנה עכשיו "בא לידו דבר שעבר בו", כלומר חזרה הזדמנות דומה למכירת אחיו, בן רחל, לעבדות – הפעם בנימין. ויהודה התגבר. הוא פירש ולא עשה כבעבר, מפני התשובה. הוא אף נידב את עצמו: "יֵשֶׁב נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר עֶבֶד לַאדֹנִי, וְהַנַּעַר יַעַל עִם אֶחָיו". זוהי תשובה גמורה, והיא אשר דרבנה את יוסף להתגלות בפני אחיו ולסלוח להם.

התורה רמזה כבר קודם על השינוי באופיו של יהודה. לאחר שהאשים את כלתו תמר שהרתה לזנונים, עימתה אותו תמר עם העובדות העולות מהמשכון שהשאיר אצלה: שהוא עצמו אבי הילד. יהודה הודה מיד: "צָדְקָה מִמֶּנִּי" (בראשית לח, כו). זו הפעם הראשונה בתורה שאנו רואים אדם המודה שחָטא. אם יהודה היה ראשון החוזרים בתשובה, הנה תמר – אמו של פרץ, שמזרעו יצא דוד המלך –  הייתה האחראית לכך.

אולי נרמז הדבר מראש כבר בשמו של יהודה. אמנם לאה אמו גזרה את שמו מהמילה "להודות" בהוראת "לומר תודה" ("וַתֹּאמֶר: הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת ה'. עַל כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ יְהוּדָה"; בראשית כט, לה) אך כידוע גם בחטא "מודים", ואת זאת עשה יהודה. הווידוי הוא, על פי הרמב"ם, לב מצוות התשובה.

מנהיגים טועים. זה סיכון מקצועי המובנה בתפקידם. מנהלים מצייתים לחוקים, אבל מנהיגים מוצאים את עצמם במצבים שאין חוקים המנחים כיצד לפעול בהם. האם להכריז מלחמה, שברור שאנשים ימותו בה, או להימנע מכך ולהסתכן בכך שהאויב יצבור כוח וייצא לבסוף למלחמה שימותו בה אנשים רבים יותר? בדילמה הזו התחבט צ'מברליין ב-1939, ורק לאחר זמן אפשר היה לקבוע בבירור שהוא טעה וצ'רצ'יל צדק.

אבל מנהיגים הם גם בני אדם, והם עושים גם טעויות שאינן קשורות להיותם מנהיגים, אלא לחולשות אנושיות ולפיתויים אנושיים. התנהגותם המינית של ג'ון קנדי, ביל קלינטון ועוד מנהיגים רבים הייתה רחוקה משלמות. האם צריך הדבר להשפיע על האופן שבו אנו שופטים אותם כמנהיגים? היהדות גורסת שכן. נתן הנביא לא חס על המלך דוד כשחטא באשת איש. ועם זאת, היהדות מחשיבה גם את אשר קרה אחר כך.

החטא אינו חזות הכול. השאלה הקובעת, על פי התורה, היא האם חזרת בתשובה; האם הכרת בחטא והודית בו והשתנית. כפי שכתב הרב סולובייצ'יק, שני מלכי ישראל הראשונים, שאול ודוד, חטאו. בשניהם נזף נביא. שניהם אמרו "חָטָאתִי"  אך גורלם היה שונה בתכלית. שאול איבד את הכתר, דוד לא. הסיבה, כתב הרב, היא שדוד הודה מיד. שאול הסתבך בתירוצים לפני שהודה בחטאו.  

סיפוריהם של יהודה ושל צאצאו דוד מלמדים אותנו שהדבר המציין מנהיג אינו בהכרח צדיקות גמורה – אלא היכולת להודות בטעות, ללמוד ממנה ולצמוח מתוכה. יהודה שאנו פוגשים בתחילת הסיפור אינו יהודה שאנו פוגשים בסופו, כשם שמשה שאנו פוגשים בסנה הבוער, משה המגמגם, ההססן, איננו הגיבור החיוני שאנו פוגשים בסופו, משה אשר "לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא נָס לֵחֹה"(דברים לד, ז). מנהיג הוא אדם שעלול למעוד ואף ליפול, אך בקומו הוא נעשה ישר יותר, צנוע יותר ואמיץ יותר ממה שהיה לפני שמעד. 

הכח לדעת מתי לעצור הוא אומנות, כזו שלא בהכרח נלמדת בבתי הספר לניהול, אלא נרכשת דווקא בניסיון החיים עצמם.

על פי הרמב"ם כפי שמתאר הרב זקס, נקודת המבחן של יהודה איננה ברגע החטא, אלא ברגע שבו יש לו הזדמנות לחזור עליו.

דווקא שם נבחנת התשובה וההנהגה: האם אדם ממשיך קדימה בשם ההיגיון- מי שנמצא אצלו הגביע יישאר כעבד- כלומר בנימין, או שהוא מוכן להודות שמשהו אינו נכון, גם אם הוא אפשרי.

בשנת 1935 רוזוולט, בשיא כוחו, ניצב מול מבחן כזה. הרפורמה המשפטית שביקש להוביל נועדה להבטיח את המשך יישום מדיניות הניו דיל. היא הייתה מתוחכמת, חוקית, ונתמכה בנימוקים ענייניים. רוזוולט מבקש להרחיב את מספר השופטים בבית המשפט העליון ובכך להכניס "דם צעיר" לממסד בו גיל השופטים הוא מבוגר למדי (בבית המשפט העליון בארה"ב שופט מכהן עד יום מותו ולא רק עד גיל 70 כמקובל במוסדות מקבילים, העובדה הזו יוצרת מצב שבו יכול להיות שופט גם בן 90- זה קרה ב1932) אך הביקורת הציבורית הייתה חריפה: התחושה הייתה של פגיעה בעקרון האיזונים והבלמים, של שימוש בכוח לא כדי להגן על הדמוקרטיה אלא כדי לעצב אותה מחדש.

רוזוולט יכול היה להתעקש. היו לו הכלים, הרוב, והכריזמה. והוא גם האמין בצדקת דרכו. אבל בשלב מסוים הוא עוצר. לא כי נוצח, אלא כי הבין שהנזק לאמון הציבורי גדול מן התועלת המעשית. הוא נסוג, בלי להאשים, בלי להפוך את המאבק למלחמה עקרונית.

זו איננה חולשה, אלא צורה עמוקה של שליטה עצמית. כמו יהודה, גם רוזוולט מזהה את הרגע שבו הנהגה איננה נמדדת ביכולת לכפות, אלא ביכולת לוותר. ההכרה בכך שמנהיג אינו רק מי שמוביל שינוי, אלא מי שיודע מתי שינוי מסוים אינו ראוי למחיר שהוא גובה.

הגדולה אינה בהחלטה הראשונה, אלא ביכולת לתקן אותה בזמן.

יהודה, צ’רצ’יל ורוזוולט אינם מחוברים דרך הצלחותיהם, אלא דרך הרגעים שבהם יכלו להמשיך, ובחרו לעצור.

אצל שלושתם, המנהיגות נולדת לא מתוך צדק מוחלט, אלא מתוך אחריות אנושית.היכולת לומר: כאן טעיתי, כאן אני משלם, וכאן אני משנה כיוון.

מנהיגות אמיתית נמדדת לא לפי מי שלא נפל, אלא לפי מי שיודע לא לחזור על אותה נפילה.

לעוד עקרונות מנהיגותיים:

דברי הרב זקס נלקחו במלואם מהאתר למורשת הרב זקס, הרב יונתן זקס שיעורים במנהיגות- ניתן לרכוש את ספרי הרב זקס באתר: https://rabbisacks.org/%D7%A1%D7%A4%D7%A8%D7%99%D7%9D/%d7%a9%d7%99%d7%a2%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%9e%d7%a0%d7%94%d7%99%d7%92%d7%95%d7%aa/

אין כוונה לעשות כל שימוש מסחרי במאמר זה.

מנהיגות בשידור ישיר מאת דן ממט

צ'רצ'יל שיעור בניהול מאת דן ממט