פרשת וילך- רב, נשיא, וראש ממשלה יושבים לקפה

osnatmmt
16 ביוני
זמן קריאה 9 דקות

משנת הרב זקס פוגשת את המנהיגות של וינסטון צ'רצ'יל ופרנקלין רוזוולט.

לזכרו של סרן איתן ישראל שכנזי הי"ד שנפל בקרב ברצועת עזה, להצלחת אשתו הלל, ולנחמה לכל משפחות השכול שהקריבו עבורינו- החיים כאן, את היקר מכל.

לדעת מתי לעמוד איתן ומתי לפתוח את היד.

לאחר מלחמת העולם השנייה הקדיש וינסטון צ'רצ'יל שנים לכתיבת ששת כרכי ספרו מלחמת העולם השנייה. הספרים הללו זיכו אותו לאחר מכן בפרס נובל לסיפרות.

על עמוד נפרד, בראש כל אחד מן הכרכים, בחר להציב את מה שכינה "המוסר של היצירה":

"במלחמה: נחישות.

בתבוסה: עמידה איתנה.

בניצחון: רוחב לב.

בשלום: רצון טוב."

ארבעת המשפטים האלה אינם רק סיכום של המלחמה; הם סיכום של תפיסת המנהיגות של צ'רצ'יל.

על פי תפיסת המנהיגות הזו, המנהיג אינו יכול להסתפק בסגנון אחד. במלחמה דרושה נחישות. כאשר הכול מתמוטט סביבך, נדרשת עמידה איתנה. אך גם כאשר מגיע הניצחון, אסור למנהיג להמשיך ולהילחם כאילו הקרב טרם הסתיים. אז נדרשת דווקא נדיבות. ובימים של שלום, לא כוח הוא שמחזיק את החברה אלא רצון טוב.

בכך גילם צ'רצ'יל את המתח שעליו מדבר הרב זקס בהמשך. בשנות המלחמה הוא היה המנהיג שהוביל ולא הובל. הוא לא המתין לקונצנזוס כאשר בריטניה עמדה לבדה מול גרמניה הנאצית. לו היה מחכה להסכמה מלאה, ייתכן שלא הייתה נותרת בריטניה חופשית שעליה אפשר להסכים. אך באותה מידה הוא הבין שהכרעה איננה חזות הכול. מנהיגות איננה רק לדעת מתי להילחם; היא גם לדעת מתי להפסיק להילחם. לא רק מתי להפעיל כוח, אלא גם מתי לגלות נדיבות.

במילים אחרות, צ'רצ'יל הבין שמנהיגות היא אומנות ההתאמה. מי שנוהג בנחישות גם בשלום עלול להפוך לעריץ. מי שמגלה רוחב לב בשעת מלחמה עלול להוביל לאסון. גדולתו של המנהיג נמדדת ביכולתו להבחין איזו תכונה נדרשת בכל רגע נתון.

המקל והעזר.

מה אומרים ליורש, ממשיך-דרך? איזו עצה נותנים לו? פרשת וילך היא המקום לחפש בו תשובה, מפני שכאן משה מעביר את המושכות ליהושע, והקב"ה ומשה נותנים לו את ברכות הדרך. הברכות הללו שונות זו מזו.

האזינו להן, והן תצלצלנה כמעט זהות. משה אומר "חֲזַק וֶאֱמָץ, כִּי אַתָּה תָּבוֹא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ..." (דברים לא, ז). הקב"ה אומר "חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תָּבִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הָאָרֶץ..." (לא, כג). "תָּבוֹא אֶת" ("את" במובן "עִם") – לעומת "תָּבִיא אֶת". המילים כה דומות, בשורשן ובצלילן, אך חכמינו ראו אותן כשונות תכלית שוני. הנה דבריו של רש"י:

משה אמר ליהושע, "זקנים שבדור יהיו עמך. הכֹּל לפי דעתן ועצתן". אבל הקב"ה אמר ליהושע, "כִּי אַתָּה תָּבִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לָהֶם: תביא על כרחם. הכל תלוי בך, טול מקל והך על קדקדן. דַבָּר אחד לדור ולא שני דַבָּרים לדור".[i]

אלה הם סגנונות מנהיגות קוטביים: מנהיגות קונצנזואלית ומנהיגות מצַווה. משה יעץ ליהושע לנקוט מדיניות של התייעצות ושיתוף. הוא בעצם אמר לו דבר מעין זה: "אינך צריך ללכת אחרי העם. אתה המנהיג, לא הם. אבל חשוב שתעבוד עם זקני הדור. גם הם מנהיגים. למעשה, הם הצוות שלך. הם צריכים להרגיש שיש להם חלק בתהליך קבלת ההחלטות. הם אינם מצפים שתסכים איתם תמיד. אדרבה, לא תמיד הם אפילו יסכימו זה עם זה. אבל הם מוכרחים להרגיש שמתייעצים איתם.

"אם הם ירגישו שאינך מתעניין בדעתם, אם תצטייר בעיניהם כמי שחושב את עצמו חכם מכולם ונחוש לפעול בדרכו שלו בלי להתחשב בדעתם של אחרים, הם ינסו לחבל במנהיגותך. הם יפגעו בך. אולי הם לא יצליחו. אולי תשרוד. אבל תהיה פצוע. תהיה צולע. מעמדך הציבורי ייפגע. המוני העם יאמרו: איך נכבד אדם שזקנינו אינם מכבדים אותו?

"אני מדבר מתוך ניסיון. מחלוקת קורח ועדתו הייתה אירוע כאוב. זה לא היה רק קורח. היו איתו גם בני ראובן, ומנהיגים נוספים משאר השבטים. אמנם המרד דוכא במהירות במהלך דרמטי מאוד, אבל הוא לקח משהו מכולנו, ושום דבר כבר לא נשאר אצלנו כשהיה. לכן – ודא תמיד שזקני הדור איתך. אם הם יהיו איתך, תצליח".

ואילו הקב"ה, לדברי חכמינו, נקט את העמדה ההפוכה. "הגיע הזמן", כמו אמר ליהושע, "לצאת מהמדבר, לחצות את הירדן, לכבוש את הארץ ולבנות חברה מסוג חדש, המכבדת את בני האדם שבראתי בצלמי במקום לשעבדם ולנצלם. אל תחפש קונצנזוס. לעולם לא תמצא אותו. לאנשים יש אינטרסים שונים. נקודות המבט שלהם אינן זהות. הפוליטיקה היא זירת עימות. לא רציתי שהיא תהיה כזו, אך אין ברירה: נתתי לבני האדם את מתנת החופש ואינני יכול לשלול אותה מהם ולכפות עליהם את רצוני. לכן חובתך להראות לציבור את הדרך.

"לך לפני המחנה. הֱיֶה ברור. היה עקבי. היה חזק. האדם האחרון שנתן לעם את מה שביקש היה אהרן, ומה שהעם ביקש היה עגל זהב. המעשה ההוא הוביל את עם ישראל אל סף אבדון. בפוליטיקה, בעסקים, ואפילו בחיפוש האמת, שאיפה לקונסנזוס איננה מנהיגות אלא השתמטות ממנהיגות. בחרתי בך להיות ממשיכו של משה כי אני מאמין בך. האמן אפוא בעצמך. אמור לאנשים מה הם צריכים לעשות, והסבר להם מדוע.

"נהג בהם בכבוד. הקשב להם תמיד. אבל בסופו של דבר, האחריות היא שלך. מנהיגים צריכים להנהיג. לא להינהֵג. והאמן לי, גם אם הם ימתחו עליך ביקורת, בבוא העת הם יעריצו אותך. אנשים רוצים שמנהיגיהם ידעו את הדרך; לך בדרכך והראה להם אותה. הם רוצים שמנהיגיהם יהיו החלטיים. נהג תמיד באנשים במרב האדיבות והנדיבות. אבל אם הם לא ישיבו לך אדיבות ונדיבות, אם יתנגדו וינסו לסנדל אותך, לא תהיה ברירה לך אלא ליטול מקל ולהכות על קודקודם. יש רק מנהיג אחד בדור. אם כולם מנהיגים, אין מוזיקה אלא רעש; אין הישגים אלא ישיבות אינסופיות שבהן כולם מדברים ואיש אינו מקשיב".

אלו הן, כאז כן עתה, שתי האפשרויות הגדולות. אך שימו נא לב לדבר משונה. מי שצידד כאן בדרך הקונסנזוס היה משה. אבל משה מעולם לא נהג כך בעצמו. משה הוא האיש שמשך את העם ממצרים כמעט בשערות ראשו, וביד חזקה העבירם את הים ואת המדבר הנורא. זהו האיש שפעל תמיד ביוזמתו, בלי להימלך אפילו בקב"ה. זהו האיש ששבר את לוחות האבן שנפסלו ונחרתו באצבע אלוהים. מתי משה הנהיג בהסכמה? נכון, היו שבעים הזקנים, היו נשיאי השבטים, היה מבנה מנהלתי של שרי עשרות, חמישים, מאות ואלפים – אבל אף על פי שכל אלה עזרו לו, הם לא שאלו בעצתו והוא לא שאל בעצתם. איך הפך פתאום משה למנהיג שוחר הסכמות שכזה?

זו קושיה אחת. השנייה היא קושיית הראי. הקב"ה הוא שיעץ ליהושע להנהיג ביד רמה, אפילו נגד רצונם של המונהגים. והרי, על פי הבנתם של חז"ל, הקב"ה עצמו לא נהג כך. כך פירשו חז"ל את המילים שאמר אלוהים כשעמד לברוא את האדם, "נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ" (בראשית א, כו):

"נַעֲשֶׂה אָדָם": ענוותנותו של הקב"ה למדנו מכאן. לפי שהאדם הוא בדמות המלאכים, ויתקנאו בו, לפיכך נמלך בהן ... אף על פי ש[המלאכים] לא סייעוהו ביצירתו, ויש מקום למינים לרדות, לא נמנע הכתוב מללמד דרך ארץ ומדת ענוה, שיהא הגדול נמלך ונוטל רשות מן הקטן...[ii]

חז"ל, שתמהו על לשון גוף ראשון רבים שבפי הקב"ה, פירשו שהקב"ה התייעץ עם המלאכים. כה חשוב היה לתורה להעמידנו על חשיבותן של הענווה וההתייעצות, שהסתכנה בנקיטת לשון רבים שעלולה להתפרש כסותרת את ייחוד האל. הקב"ה מתייעץ, אומרים חז"ל. הוא אינו עריץ. "אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו".[iii]

אמנם, חז"ל אמרו שבמעמד הר סיני "כפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה, מוטב. ואם לאו, שם תהא קבורתכם".[iv] אך זה איננו פשט הכתוב. להפך, לפני שה' נתן את התורה לישראל הוא ציווה על משה להסביר לעם מה מוצע לו לקבל (שמות יט, ד-ו). רק כאשר העם הסכים – "כָל הָעָם יַחְדָּו" (יט, ח), "כָּל הָעָם קוֹל אֶחָד" (כד, ג) – הברית נכנסה לתוקף. זהו הבסיס המקראי לרעיון המבוטא בהכרזת העצמאות של ארצות הברית, שהשלטון מקבל את סמכותו מ"הסכמת הנשלטים". עצם המעשה של מתן חופש לבני האדם פירושו שאלוהים לעולם אינו כופה עלינו דברים נגד רצוננו. כפי שאמר פעם נשיא ארצות הברית דווייט אייזנהאור, "הכאת אנשים על ראשם אינה מנהיגות; זוהי תְקיפה". מדוע אם כן בברכתו ליהושע הקב"ה הופך כביכול את עורו?

התשובה, כך נראה לי, היא זו: הקב"ה ומשה רצו שניהם שיהושע יֵדע כי למנהיגות אמיתית אין מרשם קבוע מראש. לא רדיפה מתמדת אחר קונסנזוס, ומנגד לא הנחתוֹת מלמעלה. נדרשת מיומנות של איזון בין השניים. הם רצו שיהושע ישמע זאת באופן המהדהד ביותר – ועל כן כל אחד מהם ביטא את העמדה שאינה מצופה ממנו.

משה, ששמו נקשר בעיני כול עם מנהיגות חזקה והחלטית, אמר בעצם ליהושע: "אל תשכח לשאוף להסכמה. משימתך שונה מהמשימה שעמדה בפניי. אני הצטרכתי להוציא אנשים מעבדות. אתה תצטרך להכניסם לארץ החופש. חופש משמעו להתייחס לאנשים ברצינות. הנהגת עם חופשי דורשת הקשבה, כבוד ושאיפה להשיג הסכמה היכן שאפשר".

והקב"ה, שנתן לבני האדם את החופש ושמעולם לא כפה על עמו דבר נגד רצונו, אמר: "יהושע, אני אלוהים; אתה לא. אני צריך לכבד את החופש של בני האדם. אני צריך לתת להם ללכת בדרך שהם החליטו ללכת בה, גם אם היא שגויה והרסנית. אבל אתה אחד האדם, ומשימתך היא להראות למונהגיך את הדרך המובילה אל הצדק, החסד ובניין החברה הטובה. אם הם לא יסכימו איתך, תצטרך ללמד אותם, לשכנע אותם, אך לבסוף להוביל אותם. כי אם כל אחד יעשה את הישר בעיניו, לא חופש ישרור אלא תוהו ובוהו".

כללו של דבר, מנהיגות איננה דבר פשוט. היא מורכבת מפני שהיא עוסקת בבני אדם, ובני אדם הם מורכבים. המנהיג צריך להקשיב להם, אבל גם להוביל אותם. עליו לשאוף לקונצנזוס, אך אם אין – להסתכן ולהכריע. אילו חיכו המנהיגים הגדולים להסכמה כללית, לינקולן לא היה שם קץ לעבדות, רוזוולט וצ'רצ'יל לא היו מובילים את העולם החופשי לניצחון, ובן-גוריון לא היה מכריז על הקמת מדינת ישראל.

אין זה מתפקידם של המנהיגים לתת לציבור את מה שהוא מבקש. תפקידם ללמד את הציבור מה ראוי שירצה. אך בה בעת, שומה עליהם לשתף אחרים בקבלת ההחלטות. אישֵי מפתֵח וקהלי בוחרים מרכזיים צריכים להרגיש ששאלו אותם. מנהיגות משתפת, מתייעצת ומקשיבה היא חיונית בחברה חופשית. החלופה היא רודנות מתובלת בהתנקשויות.[v]

מנהיגים צריכים ללמד, אבל גם ללמוד. להעמיד חזון, אך להקדיש זמן גם לפרטים. לדחוף את העם קדימה, אך לא רחוק מדי ולא מהר מדי, לבל ייפול. לדבר אל היצר הטוב של הציבור, ללמד אותו לאהוב ולא לשנוא, לסלוח ולא לבקש נקם. להעדיף תמיד את הפתרון שבדרכי שלום על פני זה הכרוך בהכאת האנשים על קודקודם, אך להיות נכונים, באין חלופה, לנקוט פתרון מסוג זה האחרון. מנהיגים צריכים ללמד ידיהם יותר מסגנון אחד של מנהיגות. כי, כדברי אברהם מאסלו, "מי שיש לו רק פטיש מטפל בכל בעיה כאילו היא מסמר".

לנוכח תועפות המאמצים, האנרגיות, הלחצים והכאבים הכרוכים במלאכת ההנהגה, אפשר היה לתהות היה מדוע יש החפצים להיות מנהיגים – אלמלא ידענו אמת ברורה: שהדרך הטובה ביותר להטעין את החיים במשמעות היא לרומם אחרים ולהביאם לידי גדוּלה שהם כלל לא ידעו שהיא בהישג ידם; לתקן יחד עם אחרים כמה מהעוולות של האדמה הפצועה הזו ובריותיה החבולות; לפעול במקום לחכות שאחרים יפעלו; ולקחת איתנו עוד אחרים למסע הזה, שכן גם המנהיג הגדול ביותר על פני האדמה, ואפילו בשמיים, אינו יכול להנהיג לבדו.

בגלל כל אלה, להיות מנהיג הוא הזכות הגדולה ביותר שמי מאתנו עשוי להתברך בה. כמאמר משה ליהושע, "אשריך שזכית להנהיג בניו של מקום".[vi] כתר המנהיגות אינו נראה לעין, אך הכול יודעים מי עטור בו ומי לא. הוא נמצא כאן, למרגלותיכם, מחכה שתרימוהו אל ראשכם.[vii] עטרו אותו בגאווה, ויהי רצון שיתברכו כל מעשיכם.

לדבר להמונים בשפתם.

פרנקלין רוזוולט הבין שמנהיגות אינה רק לדעת מה צריך לעשות, אלא גם לדעת כיצד לדבר אל הציבור בכל רגע נתון.

במשך שתים-עשרה שנות כהונתו פנה אל האמריקנים עשרות פעמים באמצעות "השיחות ליד האח" המפורסמות שלו. מיליוני בני אדם ישבו בסלוניהם והאזינו לנשיא כאילו היה אורח בביתם. אך רוזוולט לא ראה בשידורים הללו במה לנאומים חגיגיים. הוא השתמש בהם כדי ליצור קשר אישי עם הציבור ולהעניק לו בדיוק את מה שהיה זקוק לו באותו רגע.

כאשר מערכת הבנקאות האמריקנית עמדה על סף קריסה בשנת 1933, הוא לא דיבר בסיסמאות ולא חיפש אשמים. הוא הסביר לאזרחים בשפה פשוטה כיצד פועלים בנקים ומדוע עליהם להחזיר את אמונם במערכת.

כאשר המשבר הכלכלי העמיק, הוא שיתף את הציבור בתוכניותיו לשיקום המדינה. כאשר המלחמה באירופה התקרבה לחופי אמריקה, הוא עדכן, הסביר והכין את העם לקראת האתגרים הצפויים.

גם לאחר המתקפה על פרל הארבור הבין רוזוולט שהציבור זקוק למשהו מעבר למידע. הוא נדרש להעניק משמעות, ביטחון וכיוון. הוא לא הסתיר את חומרת המצב, אך גם לא אפשר לפחד להשתלט על השיח הציבורי. הוא ידע שמנהיגות בעת משבר מחייבת לומר את האמת, אך גם לטעת תקווה.

אולי הדוגמה המרגשת ביותר לכך הייתה ביום הפלישה לנורמנדי, ב־6 ביוני 1944. באותו ערב ציפו רבים לשמוע מן הנשיא נאום צבאי או הכרזה מדינית. במקום זאת פנה רוזוולט אל האומה בתפילה. הוא ביקש מאלוהים לשמור על החיילים הנלחמים בחופי צרפת, לחזק את משפחותיהם ולהעניק לעולם שלום. באחד הרגעים הגורליים ביותר של המלחמה הוא בחר שלא לדבר כמפקד העליון של הצבא, אלא כקול המבטא את תקוותיהם, פחדיהם ואמונתם של מיליוני אזרחים.

רוזוולט הבין שאין דרך אחת להנהיג. יש רגעים שבהם הציבור זקוק להסבר, רגעים שבהם הוא זקוק לעידוד, רגעים שבהם הוא זקוק להכוונה ברורה, ורגעים שבהם הוא זקוק לנחמה. גדולתו הייתה ביכולתו לזהות את צורכי השעה ולשנות את סגנון הפנייה שלו בהתאם. הוא לא שינה את מטרותיו, אך ידע להתאים את המסר לרגע. בכך הצליח להיות גם מנהיג שמוביל את הציבור וגם מנהיג שמדבר אל ליבו.

הרב זקס מלמד כי יהושע קיבל שתי עצות שנשמעו מנוגדות. משה ביקש ממנו להתייעץ, לשתף ולחפש הסכמה. הקב"ה ביקש ממנו להוביל, להכריע ולעיתים גם לעמוד מול התנגדות. אולם המסר העמוק של שניהם היה זהה: מנהיגות איננה נוסחה קבועה.

צ'רצ'יל ורוזוולט המחישו זאת בדרכים שונות. צ'רצ'יל הבין שעל המנהיג להתאים את אופי הנהגתו לנסיבות – נחישות במלחמה, עמידה איתנה בתבוסה, רוחב לב בניצחון ורצון טוב בשלום. רוזוולט הבין שעל המנהיג להתאים גם את שפתו – להסביר, לעודד, להדריך או לנחם, לפי צורכי הרגע.

שניהם ידעו שאין סגנון אחד המתאים לכל מצב. לעיתים מנהיג נדרש לצעוד לפני העם, ולעיתים לצעוד לצידו. לעיתים עליו לדבר בקול תקיף וברור, ולעיתים בלשון רכה ומקרבת. זוהי בדיוק התובנה שעליה מצביע הרב זקס: מנהיגות איננה היצמדות לשיטה אחת, אלא היכולת להבחין מה דורש הרגע ולהגיב בהתאם.

מקורות:

[i] רש"י לדברים לא, ז.

[ii] רש"י לבראשית א, כו; בראשית רבה ח.

[iii] תלמוד בבלי, עבודה זרה ג ע"א.

[iv] תלמוד בבלי, שבת פח ע"א.

[v] הביטוי מיוחס לוולטייר, אך מנסחו הוא הדיפלומט הגרמני גאורג הרברט צו-מינסטר (1820–1902).

[vi] רש"י לבמדבר כז, יח.

[vii] רמב"ם, משנה תורה, הלכות תלמוד תורה ג, א.