פרשת ניצבים- רב, נשיא, וראש ממשלה יושבים לקפה

osnatmmt
8 ביוני
זמן קריאה 9 דקות

משנת הרב זקס פוגשת את המנהיגות של וינסטון צ'רצ'יל ופרנקלין רוזוולט.

לזכרו של סרן איתן ישראל שכנזי הי"ד שנפל בקרב ברצועת עזה, להצלחת אשתו הלל, ולנחמה לכל משפחות השכול שהקריבו עבורינו- החיים כאן, את היקר מכל.

מורשת שנמדדת בחייהם של אחרים.

בינואר 1937, בנאום ההשבעה השני שלו, ביקש פרנקלין רוזוולט להגדיר מחדש את משמעותה של הצלחה לאומית. ארצות הברית עדיין התאוששה מפצעי השפל הגדול, ורבים נטו למדוד את ההתקדמות באמצעות נתונים כלכליים: צמיחה, השקעות ורווחים. רוזוולט הציע מבחן אחר.

"המבחן להתקדמותנו", אמר, "איננו אם אנו מוסיפים עוד לשפע של אלה שיש להם הרבה, אלא אם אנו מספקים די לאלה שיש להם מעט מדי."

בדברים הללו הסתתרה תפיסת עולם שלמה. רוזוולט ביקש להזכיר כי חברה אינה נבחנת רק על פי הישגיה, אלא גם על פי אחריותה. גדולתה של אומה אינה נמדדת במספר העשירים שבה, אלא בדרך שבה היא מתייחסת לחלשים, למובטלים, לזקנים ולמי שנשארו מאחור.

הדברים לא נאמרו בחלל ריק. במשך שנות השפל הגדול איבדו מיליוני אמריקנים את עבודתם, את חסכונותיהם ולעיתים אף את בתיהם. משפחות רבות עמדו בתורים ארוכים לקבלת מזון, בעוד בנקים נסגרו ועסקים קרסו. רוזוולט ביקר ברחבי המדינה, פגש אזרחים מן השורה ונחשף באופן בלתי אמצעי למצוקותיהם.

הוא הבין שהמשבר איננו רק כלכלי; הוא גם משבר של תקווה, של אמון ושל לכידות חברתית. לכן, כאשר דיבר על התקדמות, הוא לא התכוון רק לנתונים המופיעים בדוחות ממשלתיים. הוא התכוון לשאלה האם האדם הפשוט מרגיש שחברה שלמה מושיטה לו יד ומאפשרת לו לקום מחדש.

מבחינתו, צמיחה שאינה מגיעה אל מי שנמצא בתחתית הסולם החברתי היא הצלחה חלקית בלבד. מנהיגות אמיתית, כך האמין, נבחנת ביכולת לראות את מי שאינם יושבים סביב שולחנות הכוח וההשפעה. דווקא האנשים השקופים ביותר הם המבחן האמיתי לערכיה של החברה. במובן זה, רוזוולט ביקש להעביר את מוקד הדיון הציבורי מן העושר עצמו אל השימוש שנעשה בו.

רוזוולט הבין שהמורשת החשובה ביותר אינה מה שאדם צובר לעצמו, אלא מה שהוא מותיר לאחרים. משום כך ביקש למדוד את הצלחתה של אמריקה לא לפי גובה המגדלים שהיא בונה, אלא לפי מספר האנשים שהיא מרימה. בסופו של דבר, הישגיו של מנהיג אינם נמדדים רק בחוקים שחוקק או בנאומים שנשא, אלא גם במספר האנשים שחייהם נעשו טובים יותר בזכותם. זו מורשת שאינה חקוקה באבן אלא בחייהם של בני אדם. זוהי מורשת היכולה להמשיך ולהשפיע זמן רב לאחר שהמנהיג עצמו איננו עוד.

לנצח את המוות.

רק עכשיו, בהגיענו לפרשות ניצבים, אנו יכולים להתחיל להבין את עוצמת השינוי שחולל המפגש חסר התקדים בין אלוהים ואדם בימי חייו של משה, על עריסת לידתה של האומה.

כדי להבין זאת, ניזכר בהערה מפורסמת של הבלש שרלוק הולמס. "אני מבקש להסב את תשומת לבך", אמר לד"ר ווטסון, "למקרה המוזר של הכלב בשעת לילה". "אבל הכלב לא עשה כלום בלילה", אמר ווטסון. "וזהו בדיוק המקרה המוזר", השיב הולמס.[i] לפעמים, כדי לדעת על מה מדבר ספר יש להתמקד במה שהוא איננו אומר, לא רק במה שהוא אומר.

הדבר החסר מן התורה – חיסרון הזועק לשמיים בהינתן הרקע התקופתי – הוא התעסקות במוות. המצרים הקדמונים היו אחוזי אובססיית מוות. הבנייה המונומנטלית שלהם הייתה ניסיון לערער על המוות. הפירמידות היו היכלי קבורה כבירים. ליתר דיוק, הן היו שער השמיים לנשמות הפרעונים שנסתלקו מהעולם הזה ועלו להצטרף אל נשמות קודמיהם בני האלמוות. הטקסט המצרי המפורסם ביותר שהגיע לידינו הוא "ספר המתים". רק החיים שלאחר המוות אמיתיים; החיים הם הכנה למוות.

בתורה אין לכך זכר, לפחות לא במפורש. היהודים האמינו בעולם הבא, בחיים שלאחר המוות. הם האמינו בתחיית המתים.[ii] בברכה השנייה בתפילת עמידה, שאורכה משפטים ספורים, יש לכך שישה אזכורים. אבל רעיונות אלה לא רק שהם נעדרים כמעט לגמרי מן התנ"ך, הם חסרים דווקא באותן נקודות שבהן היינו מצפים שיבואו.

ספר קהלת הוא קינה ארוכה על סופיות האדם. "הֲבֵל הֲבָלִים, הַכֹּל הָבֶל" (א, ב). מדוע לא הזכיר מחבר קהלת את העולם הבא ואת החיים שלאחר המוות? עוד דוגמה: ספר איוב הוא מחאה מתמשכת נגד העוול הקיים לכאורה בעולם. מדוע אין איש עונה לאיוב ואומר, "אתה ושאר הצדיקים הסובלים בעולם הזה תבואו על גמולכם בעולם הבא"? אנחנו מאמינים בעולם הבא. מדוע אם כן אין הוא נזכר בתורה, אלא רק נרמז בה? זהו המקרה המוזר.

התשובה הפשוטה היא שאובססיית המוות מוזילה את החיים. למה להילחם ברוע ובעוול שבעולם, אם החיים האלה הם רק פרוזדור לעולם הבא? בספרו הקלאסי 'הכחשת המוות' טוען ארנסט בקר[iii] שהפחד מפני הסופיות שלנו הוא מן הכוחות המניעים של הציוויליזציה. הוא אשר גרם לעולם העתיק לשעבד את ההמונים למפעל בנייתם של מבני ענק, שנועדו לעמוד על מכונם כל עוד העולם עומד על מכונו. הוא אשר הצמיח את פולחן הגיבור, האיש שקטף את האלמוות במעשי גבורה בשדה הקרב. אנחנו מפחדים מהמוות; יש לנו יחסי אהבה-שנאה איתו. פרויד קרא לזה תנטוס, יצר המוות, ואמר שהוא אחד משני הכוחות המניעים את החיים, לצד הארוֹס.

היהדות היא מחאה מתמדת נגד תפיסת העולם הזו. משום כך הוסתר מקום מותו וקבורתו של משה, "וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (דברים לד, ו): כדי שקברו לא יהפוך אתר צליינות וסגידה. זו גם הסיבה לכך שבמקום לבנות פירמידה או מקדש כגון זה שבנה רעמסס השני באבו סימבל, בני ישראל הסתפקו במשך כחמש מאות שנה במשכן, מקדש נייד הדומה לאוהל יותר מכפי שהוא דומה למקדש. משום כך ביהדות המוות מטמא, וכדי לטהרו נדרש טקס הפרה האדומה. משום כך ככל שאדם קדוש יותר – כוהן, כוהן גדול – כך מתמעטים קרובי המשפחה הנפטרים שמותר לו לבוא במגע עמם או להימצא עימם תחת קורת גג אחת. אלוהים נמצא בחיים, לא במוות.

רק על רקע המציאות המצרית אפשר להבין את עומק הדרמה שמאחורי המילים המוכרות לנו כל כך, שכבר איננו מופתעים לשמען, המילים הגדולות שמשה ממסגר בהן את הבחירה שתמיד תעמוד בפנינו:

רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע ... הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ: הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה; וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים, לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ. דברים ל, טו וְ-יט

החיים טובים, המוות רע. החיים הם ברכה, המוות קללה. לנו נשמעים הדברים ברורים מאליהם. לשם מה לומר אותם בכלל? מפני שהם לא היו רעיונות נפוצים בעולם העתיק. הם היו מהפכניים. והם עודם כאלה.

איך אם כן מנצחים את המוות? כן, יש חיים אחרי המוות. כן, יש תחיית המתים. אבל משה אינו מתמקד ברעיונות ידועים אלה. הוא אומר לנו דבר אחר לגמרי. את חיי הנצח משיגים על ידי השתתפות בברית. ברית עם הנצח עצמו, כביכול. ברית עם אלוהים.

כשאדם חי את חייו בתוך ברית, דבר מופלא קורה. הוריו והורי הוריו חיים בתוכו. הוא חי בתוך ילדיו ונכדיו. הם חלק מחייו. הוא חלק מחייהם. לזאת כיוון משה כשאמר, סמוך לתחילת פרשתנו:

וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת וְאֶת הָאָלָה הַזֹּאת, כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם.דברים כט, יג-יד

בעת שמשה אמר את הדברים, משמעותן של המילים "וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם" הייתה "ילדיכם שעדיין לא נולדו". משה לא היה צריך לכלול גם את "הוריכם, שכבר אינם חיים", שכן ההורים הללו כרתו בעצמם ברית עם אלוהים ארבעים שנה קודם לכן, בהר סיני. אולם במובן הרחב יותר, משה כיוון לכך שכאשר אנחנו מחדשים את הברית, כאשר אנחנו מקדישים את חיינו לאמונתם של אבותינו ולאורח חייהם, אבותינו רוכשים להם אלמוות בתוכנו, וכמוהם אף אנו בתוך ילדינו.

התמקדותה של היהדות בעולם הזה, ולא בעולם הבא, היא הסיבה לכך שהיהדות, יותר מכל הדתות הגדולות, מעמידה במרכז את הילדים. הילדים הם האלמוות שלנו. לכך כיוונה רחל באמרה ליעקב "הָבָה לִי בָנִים, וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי" (בראשית ל, א). לכך התכוון גם אברהם כשאמר "אֲדֹ-נָי ה', מה תִּתֵּן לִי וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי?" (בראשית טו, ב). לא כולנו נועדנו להיות הורים; חכמינו אמרו כי ה"תולדות" שלנו הן בראש ובראשונה מעשינו הטובים, לא צאצאינו.[iv] אבל בכבדנו את זכר הורינו, ובחנכנו את ילדינו להמשיך את הסיפור היהודי, אנחנו משיגים לנו אלמוות בעולם הזה, העולם שאלוהים קראוֹ טוב.

הביטו עתה בשתי המצוות האחרונות בתורה, האמורות בפרשת וילך, שתי המצוות שמשה נתן באחרית ימיו ממש. האחת היא מצוות הקהֵל, המורה כי המלך יקהיל את העם לאספה מדי שבע שנים:

מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים ... הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ, לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת ה' אֱ-לֹהֵיכֶם וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת.דברים לא, י-יב

משמעות המצווה פשוטה. משה אומר: אין די בכך שהוריכם כרתו ברית עם ה' בהר סיני, וגם לא בכך שאתם חידשתם אותה כאן, בערבות מואב. הברית מוכרחה להתחדש תמיד, אחת לשבע שנים, כדי שלעולם לא תהפוך להיסטוריה. היא צריכה להישאר תמיד זיכרון חי. היא לעולם לא תתיישן, משום שאחת לשבע שנים היא תתחדש.

והמצווה האחרונה?

"וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת, וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם, לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל"דברים לא, יט

. על פי המסורת, מדובר במצווה לכתוב [לפחות חלק מתוך] ספר תורה. בלשונו של הרמב"ם: "ואף על פי שהניחו לו לאדם אבותיו ספר תורה, מצוָה לכתוב משלו".[v]

המסר של משה כאן, ההוראה האחרונה שלו לעם שהנהיג במשך ארבעים שנה, הוא זה: לא די לומר "אבותינו קיבלו את התורה ממשה", או מאלוהים. עליכם לקחת את התורה הזו ולחדש אותה בכל דור ודור. שומה עליכם לקבל בעצמכם את התורה כאמונתכם שלכם, ולא רק כאמונת אבותיכם. אם תכתבו אותה, היא תכתוב אתכם. מילותיו הנצחיות של האל הנצחי הן נחלתכם בנצח.

הנה לנו מלוא עוצמת הדרמה של ימי משה האחרונים. משה ידע שהוא עומד למות. הוא ידע שלא יעבור את הירדן ולא ייכנס לארץ שחייו הוקדשו להובלת העם לקראתה. משה, המתעמת עם סופיותו שלו, מבקש מאתנו, בכל דור ודור, שנתעמת עם סופיותנו שלנו.

אמונתנו, אומר לנו משה, אינה דומה לאמונתם של עמים אחרים בזמנו ואחרי זמנו. היא אינו דומה לאמונתם של המצרים, היוונים, הרומים, וכמעט כל ציוויליזציה מוכרת אחרת. לא מעבר לחיים אנחנו מוצאים את אלוהים. לא בשמיים ולא אחרי המוות; לא בהתנתקות מיסטית מהעולם הגשמי ולא בהתקדשות לעיון פילוסופי. לא ולא; אנחנו מוצאים את אלוהים בחיים. אנחנו מוצאים אותו בָּאהבה ובַשִמחה – שתי מילות מפתח בספר דברים. כדי למצוא את אלוהים, אומרת פרשת השבוע שלנו, אין צורך לעוף לשמיים או לחצות את הים (דברים ל, יב-יג). הוא כאן. הוא עכשיו. הוא החיים.

והחיים האלה, אף שיום אחד יגיעו אל קיצם, מצד האמת לא ייגמרו. כי אם תשמרו את הברית, אבותיכם יחיו בכם ואתם תחיו בילדיכם (או בתלמידיכם או במוטבי החסד שלכם). אחת לשבע שנים הברית תהיה שוב חדשה. כל דור יכתוב ספר תורה משלו. השער אל הנצח איננו המוות: הוא החיים הנֶחֱיִים בברית שהיא פגישה לאין קץ בהתחדשותה המתמדת, במילים החרותות על לבבנו ועל לבבות ילדינו.

כך נעשה משה, המנהיג הגדול ביותר שהיה לנו, לבן אלמוות. לא על ידי חיי נצח. גם לא בבניין מאוזולאום, פירמידה או מקדש שינציחוהו. להפך: אפילו איננו יודעים היכן הוא קבור. המבנה הפיזי היחיד שהוא הותיר לנו, המשכּן, היה נייד, מפני שהחיים עצמם הם מסע. משה אפילו לא נעשה בן אלמוות בדרכו של אהרן, שזכה לראות את ילדיו נעשים ליורשיו בכהונה. בניו של משה לא ירשו אותו. משה נעשה בן אלמוות על ידי כך שעשה אותנו לתלמידיו. אחד המַבָּעים המתועדים המוקדמים ביותר של חז"ל מבטא זאת: "הַעֲמידו תלמידים הרבה".[vi]

כדי להיות מנהיג אין צורך בכתר או במדי שרד. כל הדרוש הוא שתכתבו את הפרק שלכם בהיסטוריה, שתעשו מעשים שירפאו משהו מכאביו של העולם הזה, ושתפעלו כך שאחרים יֵיעשו טובים מעט יותר על ידי כך שהכירו אתכם. חיו כך שבריתנו הקדומה עם אלוהים תתחדש על ידיכם, וזאת באופן היחיד הקובע: בחיים. המסר האחרון של משה אלינו, בסוף חייו ממש, כשדעתו של כל אדם אחר במקומו הייתה ודאי נתונה למותו הקרב, היה זה: בחרו בחיים.

לחשוב על הדורות שעוד לא נולדו.

בקיץ 1940 ניצבה בריטניה בפני אחד הרגעים הקשים בתולדותיה. צרפת קרסה בתוך שבועות ספורים, צבאה הובס, וממשלתה בחרה להיכנע לגרמניה. לפתע מצאה עצמה בריטניה לבדה מול מכונת המלחמה הנאצית. באותם ימים היו בממשלה ובציבור הבריטי קולות שטענו כי יש לבחון אפשרות של משא ומתן עם היטלר. על פניו, זו הייתה אפשרות הגיונית. בריטניה הייתה מבודדת, ללא בעלי ברית משמעותיים ביבשת, ועמדה בפני איום ממשי של פלישה.

אלא שוינסטון צ'רצ'יל סירב לראות את המציאות רק דרך עדשת ההווה. הוא לא שאל רק מה יאפשר לבריטניה לשרוד את החודשים הקרובים. הוא שאל איזו מורשת תשאיר בריטניה לדורות הבאים.

בנאומיו באותם חודשים חזר שוב ושוב על הרעיון שהמאבק אינו רק על שטח או על עצמאות מדינית, אלא על עתידה של הציוויליזציה החופשית כולה. בנאומו המפורסם ביוני 1940, לאחר נפילת צרפת, אמר שאם האימפריה הבריטית וקהיליית העמים הבריטית יתקיימו עוד אלף שנים, יאמרו בני האדם: "זו הייתה שעתם היפה ביותר."

זוהי אמירה יוצאת דופן. בשעה שמדינתו נאבקת על עצם קיומה, צ'רצ'יל אינו מדבר על עצמו ואפילו לא על בני דורו. מחשבתו נתונה לאנשים שעוד אינם קיימים. הוא מבקש מהבריטים לראות את עצמם כחוליה בשרשרת ארוכה של דורות. ההחלטות שיקבלו היום לא ישפיעו רק על חייהם שלהם, אלא גם על העולם שילדיהם ונכדיהם יירשו.

מנהיגים רבים עוסקים בניצחונות המיידיים של תקופתם. צ'רצ'יל ביקש מן הבריטים לחשוב במונחים של מורשת. הוא הבין שהמבחן האמיתי של מנהיגות איננו רק כיצד שורדים את המשבר הנוכחי, אלא מה מעבירים הלאה כאשר המשבר חולף. במובן זה, מאבקה של בריטניה היה מאבק על העתיד לא פחות משהיה מאבק על ההווה.

הרב זקס מלמד כי אחת המהפכות הגדולות של היהדות היא דחיית האובססיה האנושית למוות ולהנצחה. בעוד תרבויות רבות ביקשו לנצח את המוות באמצעות פירמידות, מקדשים, פסלים ומאוזוליאומים, התורה מפנה את מבטו של האדם לכיוון אחר לגמרי. לא המוות הוא המקום שבו נמצא הנצח, אלא החיים. לא האבן שורדת באמת, אלא הערכים העוברים מאדם לאדם ומדור לדור.

גם צ'רצ'יל, ברגעיה האפלים ביותר של בריטניה, הפנה את מבטם של בני דורו אל העתיד. הוא ביקש מהם להבין שהמאבק מול גרמניה אינו רק על הישרדותם שלהם, אלא על העולם שיורישו לדורות הבאים. בעוד אחרים עסקו בפחדים של ההווה, הוא ראה את בני דורו כחוליה בשרשרת היסטורית ארוכה.

רוזוולט ביטא רעיון דומה מזווית אחרת. כאשר טען שמבחן ההתקדמות הוא היכולת לסייע לאלו שיש להם מעט מדי, הוא קבע שמורשתה של חברה אינה נמדדת במה שהיא צוברת אלא במה שהיא מעניקה. גם הוא העביר את מרכז הכובד מן האדם עצמו אל השפעתו על חייהם של אחרים.

שלושתם מלמדים אותנו שיעור דומה. האדם אינו מנצח את המוות באמצעות זיכרון, אלא באמצעות המשכיות. לא באמצעות מבנים שהוא בונה לעצמו, אלא באמצעות בני האדם שהוא בונה. לא באמצעות מה שהוא משאיר אחריו, אלא באמצעות מה שהוא משאיר בתוכם.

מקורות:

[i] Arthur Conan Doyle, “The Adventure of Silver Blaze”.

[ii] המשנה (סנהדרין י, א) אומרת שהאמונה בתחיית המתים אמורה בתורה היא מעיקרי היהדות. אולם על פי כל הפירושים, הדבר משתמע מן התורה אך איננו אמור בה בפשטות.

[iii] Ernest Becker, The Denial of Death, New York: Free Press, 1973 .

[iv] רש"י לבראשית ו, ט.

[v] משנה תורה, הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה ז, א.

[vi] משנה, אבות א, א.