פרשת ויקהל- רב, נשיא, וראש ממשלה יושבים לקפה

משנת הרב זקס פוגשת את המנהיגות של וינסטון צ'רצ'יל ופרנקלין רוזוולט.

לזכרו של סרן איתן ישראל שכנזי הי"ד שנפל בקרב ברצועת עזה, להצלחת אשתו הלל, ולנחמה לכל משפחות השכול שהקריבו עבורינו- החיים כאן, את היקר מכל.

להפוך אומה מותשת לצוות בונה.

בקיץ 1940 עמדה בריטניה בפני אחד מרגעיה הקשים ביותר. צרפת נפלה, הצבא הבריטי חזר מדנקרק מותש וחסר ציוד, והאי הבריטי ניצב לבדו מול גרמניה הנאצית. רבים חששו מפלישה קרובה, ואווירת חרדה אפפה את הציבור.

במצב כזה, קל היה לאומה להיסחף להתקהלות של פחד, של שמועות ושל ייאוש. צ'רצ'יל הבין כי המשימה הראשונה של מנהיג איננה רק להרים את המורל, אלא להפוך את ההמון לקהילה.

הוא עשה זאת באמצעות יצירת משימה משותפת ברורה. בנאומיו המפורסמים "נילחם בחופים", "שעתם היפה ביותר", הוא לא הסתפק בהבטחות, אלא חילק תפקידים. החיילים בחזית, הטייסים בשמיים, והאזרחים בעורף. הוא עודד הקמת משמר אזרחי (Home Guard), גיוס מתנדבים להגנה מקומית, ושילוב נשים במפעלים ובשירותים חיוניים. קריאותיו לאיסוף מתכות, לחיסכון במשאבים, ולבנייה מואצת של מקלטים הפכו את האזרחים לשותפים פעילים במאבק. כל אחד הרגיש כי תרומתו, גם אם קטנה, היא חלק מהמאמץ הכולל.

במהלך הבליץ, כאשר לונדון הופצצה לילות רבים ברציפות, הקפיד צ'רצ'יל לבקר באזורים שנפגעו. הוא שוחח עם אזרחים שעמדו בין ההריסות, עודד את כוחות ההצלה, והדגיש כי בריטניה לא רק שורדת, היא בונה מחדש תוך כדי המלחמה.

עצם הביקורים הללו יצרו תחושה של שותפות גורל. לא היה זה מאבק של הצבא בלבד, אלא מאבק של עם שלם. גם פעולות יומיומיות, כמו המשך פעילות התחבורה הציבורית או פתיחת בתי ספר למרות ההפצצות, הפכו לסמלים של שיתוף פעולה לאומי.

כמו משה שהפנה את נדיבות הלב לבניית המשכן, כך צ'רצ'יל הפנה את רוח העמידה הבריטית למשימה בונה: להגן על החירות ולשמור על אורח החיים הדמוקרטי.

במקום קהל מפוחד נוצר צוות רחב, חיילים, פועלים, מתנדבים ואזרחים, שכל אחד מהם ידע כי הוא חלק מהסיפור. האחדות הזו לא הייתה רק רגשית; היא התבססה על עשייה משותפת, על בנייה מחדש של שכונות, על ייצור נשק, ועל עמידה משותפת תחת האש.

בניית צוות.

איך מפיחים רוח חדשה בעם מיואש? איך מאחים את רסיסיה של אומה שבורה? זהו האתגר העומד בפני משה לאחר חטא העגל, בפתח פרשתנו.

מילת המפתח בתשובה היא שמה של הפרשה: וַיַּקְהֵל. קהילה, או קהל, היא קבוצה של אנשים שנאספו למטרה מסוימת. מטרה זו יכולה להיות חיובית או שלילית, בונה או הורסת. אותה מילה המופיעה בפתח פרשת שבוע זה כתחילתו של פתרון, הופיעה בפרשת השבוע שעבר, בבניין דקדוקי אחר, כתחילתה של הבעיה:

"וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר, וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו: קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱ־לֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ, כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ".שמות לב, א

ההבדל בין שתי ההיקהלויות הללו הוא שהראשונה הובילה לפריעה, והשנייה לסדר. לאחר שמשה ירד מההר וראה את עגל הזהב וכתת אותו לאבקה, מסופר:

"וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת הָעָם כִּי פָרֻעַ הוּא, כִּי פְרָעֹה אַהֲרֹן לְשִׁמְצָה בְּקָמֵיהֶם".שם כה

יש התקהלות מתוכננת, מוכוונת משימה וממושמעת – ויש התקהלות של המון פרוע. להמון יש רצון משלו. אנשים הנמהלים בהמון מאבדים את המשמעת העצמית שלהם. הם נסחפים על גל הרגש. תהליכי החשיבה השקולים הנורמליים נדחים מפני הרגשות הקבוצתיים הפרימיטיביים. בלשונם של מדעני המוח, מתרחשת אצלם השתלטות של האמיגדלה – המרכז הרגשי הקדום של המוח. היצרים יוצאים מכלל שליטה.

הפסיכולוגיה של ההמון הייתה נושאם של מחקרים מפורסמים עוד בשחר ימיו של מדע הפסיכולוגיה: מחקרו של צ׳רלס מקיי "דלוזיות פופולריות חריגות וטירופם של ההמונים" (1841), ספרו של גוסטב לה־בון "הפסיכולוגיה של ההמון" (1895) ומחקרו של וילפרד טרוטר "האינסטינקטים של העדר בשלום ובמלחמה" (1914). מחקר מרשים במיוחד על הנושא הוא "ההמון והכוח" מאת הסופר היהודי חתן פרס נובל אליאס קנֶטי (1960, הופיע בעברית ב-1979).[1]

מעשה ההקהלה שבפרשתנו הוא תגובתו של משה[2] להתקהלות הפרועה של העם סביב אהרן בחטא העגל. משה עושה דבר מרתק. הוא איננו פועל בניגוד למגמת העם, כפי שעשה תחילה כאשר ראה את עגל הזהב. במקום זאת, הוא משתמש באותה מוטיבציה שהניעה את העם בהתקהלות ההיא. בני ישראל רצו ליצור משהו שייתן להם סימן לכך שה׳ שוכן בקרבם: לא במרומי ההר, אלא בתוך המחנה. משה פונה לאותו רגש נדיבות שגרם להם להציע לאהרן את תכשיטי הזהב שלהם. ההבדל הוא שעכשיו הם פועלים על פי מצוות ה׳, ולא על פי הרגש הספונטני.

הוא מבקש מבני ישראל לתרום מנדבת לבם להקמת המשכן. ההיענות רבה כל כך, עד שהוא צריך לבקש מהם להפסיק. אם רצונכם לחבר בין בני אדם, תנו להם לבנות משהו ביחד. תנו להם משימה שהם יכולים להשלים רק ביחד, ובשום אופן לא לבד.

את כוחו של עיקרון זה הראה ניסוי מפורסם שעשו בשנת 1954 מוצָפֶר שֶריף ועמיתיו, אנשי מדעי החברה מאוניברסיטת אוקלהומה. הניסוי מוכר בשם ׳ניסוי מערת השודדים׳. שריף רצה להבין את הדינמיקה של סכסוכים בין קבוצתיים ודעות קדומות כלפי קבוצות. לשם כך אספו הוא ועמיתיו למחקר 22 ילדים בני 11, כולם בנים אמריקנים לבנים, שעד אז לא הכירו זה את זה – וארגנו להם מחנה קיץ באתר מרוחק, הפארק הלאומי ׳מערת השודדים׳ באוקלהומה. הילדים חולקו באופן אקראי לשתי קבוצות, ושוכנו בצריפים בשני אזורים שונים של הפארק.

בשלב הראשון הקבוצות לא ידעו האחת על קיומה של חברתה. שבוע זה הוקדש לגיבוש הקבוצות. הילדים בכל קבוצה טיילו ושחו ביחד. כל קבוצה בחרה לעצמה שם – ׳העיטים׳ ו׳הפתנים׳ – והדפיסה את השם על חולצות ועל דגלים.

ואז, לאורך ארבעה ימים, שתי הקבוצות הופגשו זו עם זו לסדרה של תחרויות. הקבוצה המנצחת קיבלה גביעים, מדליות ופרסים; המפסידה לא קיבלה כלום. בו במקום נוצרה מתיחות. כל קבוצה קראה לחברי הקבוצה השנייה בשמות גנאי, הציקה להם ושרה עליהם שירים משפילים. היריבות החמירה והלכה. הקבוצות שרפו זו לזו דגלים, ואף פשטו האחת על צריפי המגורים של רעותה. הילדים סירבו לאכול עם בני הקבוצה השנייה בחדר אוכל אחד.

השלב השלישי נקרא ׳שלב האינטגרציה׳. נקבעו פעילויות משותפות. חברי שתי הקבוצות צפו בסרטים ביחד. הם הפעילו יחד זיקוקים ביום העצמאות. התקווה הייתה שמפגשים פנים אל פנים יפחיתו את המתחים ויובילו לפיוס. זה לא קרה. אחדים מהמפגשים נגמרו בכך שהילדים השליכו אוכל זה על זה.

בשלב הרביעי החוקרים יצרו במתכוון מצבים שבהם מתעוררת בעיה המציקה לשתי הקבוצות גם יחד. הבעיה הראשונה הייתה חסם באספקת מי השתייה למחנה. שתי הקבוצות זיהו את הבעיה בנפרד, ונאספו במקום החסימה כדי לסלקה. יחד עמלו לעשות זאת, ויחד חגגו את ההצלחה. במקרה נוסף, שתי הקבוצות בחרו לצפות בסרטים מסוימים. החוקרים הסבירו להם ששכירת הסרטים תעלה כסף רב, והדבר חורג מתקציב המחנה. שתי הקבוצות הסכימו לתרום סכומים שווים. במקרה שלישי, עגלה שהילדים נסעו בה נתקעה, והם היו צריכים לדחוף אותה ביחד. כששלב זה הגיע לסיומו, הילדים כבר לא החזיקו בדימויים שליליים על הצד השני. באוטובוס שהחזיר את הילדים מהמחנה, ילדים מקבוצה אחת השתמשו בכספי הפרס שלהם כדי לקנות משקאות לכולם.

מחקרים אחרים העלו תוצאות דומות. המסקנה מהפכנית. אפשר להפוך אפילו קבוצות עוינות לקבוצה אחת מלוכדת, אם מעמידים מול שתיהן אתגר משותף שאף לא אחת מהן תוכל להתגבר עליו לבדה.

הרב נורמן לם, לשעבר נשיא ׳ישיבה אוניברסיטה׳, העיר פעם שהוא מכיר רק בדיחה אחת בכל הגמרא: המימרה כי "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם" (ברכות סד ע"א). הרי הרבנים מפורסמים במחלוקותיהם. איך אפשר לומר שהם מרבים שלום בעולם?

כמובן, הגמרא לא התכוונה להתבדח. כדי להבין מדוע הדברים אמורים במלוא הרצינות, יש לקרוא את המשך המימרה:

"תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שנאמר ׳וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי ה׳ וְרַב שְׁלוֹם בָּנָיִךְ׳ (ישעיה נד, יג), אל תקרי ׳בנייך׳, אלא ׳בונייך׳".

כשתלמידי החכמים נעשים בונים, הם מרבים שלום. המבקש לאחד אנשים אינדיבידואליסטים מאוד לכדי קהילה חייב להפוך אותם תחילה לבונים. את זאת עשה משה כשהקהיל את בני ישראל לבניין המשכן.

בניית צוות, אפילו אחרי אסון כמו חטא העגל, איננה מסתורין ואיננה נס. בונים צוות בהצבת משימה – כזו המדברת אל לבם של האנשים, וששום חלק מהצוות לא יוכל להשלימה לבדו. זו צריכה להיות משימה קונסטרוקטיבית. כל חבר בצוות צריך להיות מסוגל לתרום תרומה ייחודית, וכאשר הוא תורם אותה, עליו להרגיש שמעריכים אותו. הכרחי שכל חבר בצוות יוכל בסוף מעשה לומר בגאווה: עזרתי לעשות זאת.

את זאת הבין משה, וכך עשה. הוא ידע שכדי לבנות צוות, צריך ליצור צוות שבונֶה.

פרויקט משותף לאומה במשבר.

גם בארצות הברית ניצב פרנקלין רוזוולט בפני חברה מפוררת, אם כי מסוג אחר. השפל הגדול יצר אבטלה המונית, קריסת בנקים, ותחושת ייאוש עמוקה. מיליוני אמריקנים איבדו את עבודתם ואת חסכונותיהם, והאמון במוסדות השלטון התערער. החברה האמריקנית הייתה מפוצלת, אזורים, מעמדות ומגזרים שכל אחד נאבק לבדו. רוזוולט הבין כי הדרך לשיקום איננה רק באמצעות סיוע כלכלי, אלא באמצעות יצירת תחושת שותפות.

תוכניות ה"ניו דיל" לא היו רק צעדים כלכליים; הן היו משימות לאומיות רחבות היקף. פרויקטים של עבודות ציבוריות כמו סלילת כבישים, בניית גשרים, הקמת סכרים, נטיעת יערות ושיקום קרקעות, הפכו למאמץ משותף שבו מיליוני אמריקנים השתתפו. אנשים שלא מצאו עבודה קיבלו לא רק פרנסה, אלא תפקיד בבניית המדינה מחדש. תוכניות כמו חיל השימור האזרחי (CCC) או רשות "עמק טנסי" יצרו תחושת שליחות. העובדים ראו במו עיניהם את תוצאות עבודתם: נהרות מוסדרים, אזורים כפריים מחוברים לחשמל, ותשתיות חדשות המשפרות את חיי האזרחים.

בשיחות הרדיו שלו, "שיחות ליד האח", פנה רוזוולט אל האזרחים כאל שותפים. הוא הסביר את הצעדים, ביקש אמון, והדגיש כי ההתאוששות תלויה בכולם: בעובדים, ביזמים, בחקלאים ובממשלה גם יחד. הוא עודד את הציבור לחזור ולהפקיד בבנקים, לתמוך ביוזמות מקומיות, ולהאמין כי המאמץ המשותף יניב תוצאות. כך נוצרה קהילה אזרחית סביב משימה אחת: להוציא את אמריקה מן המשבר.

כמו בניסוי "מערת השודדים" שתיאר הרב זקס, האתגר המשותף חיבר בין קבוצות שונות. מדינות הדרום והצפון, עיר וכפר, עובדים ומעסיקים, כולם מצאו את עצמם שותפים למאמץ בנייה. האחדות הזו לא נוצרה רק באמצעות נאומים, אלא באמצעות עשייה מוחשית: כביש חדש, סכר חדש, או עבודה חדשה. בכך הפך רוזוולט חברה מפוצלת לצוות לאומי שבונה את עצמו מחדש.

הרב זקס מלמד כי הדרך לאחות עם שבור היא להפוך אותו מציבור של יחידים לקהילה של בונים. משה עשה זאת באמצעות בניית המשכן; צ'רצ'יל עשה זאת כאשר הפך את המאבק על בריטניה למשימה משותפת לכל אזרח; ורוזוולט עשה זאת כאשר גייס אומה שלמה לבנייתה מחדש מתוך המשבר הכלכלי.

שלושתם הבינו עיקרון אחד: אנשים מתאחדים לא רק סביב פחד או סיסמה, אלא סביב עשייה.

כאשר המנהיג נותן לכל אחד תפקיד בבניין משותף, ההמון הופך לקהילה, והקהילה הופכת לכוח.

מקורות:

[1] אליאס קנטי, ההמון והכוח, עמשי לוין (מתרגם), תל אביב 1979.

[2] אין כוונתי לומר כאן שההקהלה הייתה יוזמתו של משה. המצווה לבנות את המשכן היא כמובן מצוות ה׳, לא מצווה של משה. מצווה זו מובאת בתורה, כזכור, עוד לפני סיפור העגל – בפרשת תרומה. הדבר ממחיש את העיקרון ש"אין הקב"ה מכה את ישראל אלא אם כן בורא להם רפואה תחילה" (מגילה יג ע"ב).

לעוד עקרונות מנהיגותיים:

דברי הרב זקס נלקחו במלואם מהאתר למורשת הרב זקס, הרב יונתן זקס שיעורים במנהיגות- ניתן לרכוש את ספרי הרב זקס באתר: https://rabbisacks.org/%D7%A1%D7%A4%D7%A8%D7%99%D7%9D/%d7%a9%d7%99%d7%a2%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%9e%d7%a0%d7%94%d7%99%d7%92%d7%95%d7%aa/

אין כוונה לעשות כל שימוש מסחרי במאמר זה.

מנהיגות בשידור ישיר מאת דן ממט

צ'רצ'יל שיעור בניהול מאת דן ממט