פרשת וירא- רב, נשיא, וראש ממשלה יושבים לקפה

משנת הרב זקס פוגשת את המנהיגות של וינסטון צ'רצ'יל ופרנקלין רוזוולט.

לזכרו של סרן איתן ישראל שכנזי הי"ד שנפל בקרב ברצועת עזה, להצלחת אשתו הלל, ולנחמה לכל משפחות השכול שהקריבו עבורינו- החיים כאן, את היקר מכל.

לבחור בעתיד ולא בעבר.

בשיאו של המשבר הבריטי בראשית מלחמת העולם השנייה, לאחר התבוסות הראשונות, עלתה דרישה ציבורית עזה לפתוח בחקירה שתבדוק כיצד הידרדרה בריטניה למצב כה קשה.

צ’רצ’יל, שזה עתה התמנה לראש ממשלה, ידע היטב שחקירה כזו רק תועיל לו: הוא עצמו לא היה מעורב בכישלונות הקודמים, והציבור היה מהלל את ניקיון כפיו ומה עוד שכך היה יכול לבסס את מעמדו הפוליטי בצורה מוחלטת. ובכל זאת, הוא עצר את המהלך.

“אם נתרכז במלחמה בין העבר להווה,” אמר, “בוודאות נפסיד את העתיד.”

זו הייתה אמירה של מנהיג שלא נכנע לפיתוי הפוליטי, אלא שומע קריאה אחרת – עמוקה יותר. הקריאה לא הייתה לחשבון נפש לאומי, אלא לאחריות לאומית. צ’רצ’יל הבין שבשעה שהאומה כורעת תחת הפצצות, היא אינה צריכה ועדה שתחפש אשמים, אלא מנהיג שייתן לה סיבה לקום בבוקר ולהאמין שהעתיד עוד אפשרי.

ברגע ההוא הוא ויתר על הצדק למען התקווה. הוא סגר את הדלת בפני הנוחות של להיות הצודק היחיד, ובחר להיות זה שמוביל את העם דרך האפלה. בכך הוא הראה – כפי שהרב זקס ניסח – שמנהיג אמיתי הוא זה ששומע את הקריאה ונענה לה, מנהיג אמיתי הוא זה שלוקח אחריות לא כשקל וכולם שמחים ומרוצים, דווקא בשעה שהחיים כפשוטם עומדים על הפרק.

ההיסטוריה הקדומה של האנושות מוצגת בתורה כרצף של אכזבות. אלוהים נתן לבני האדם חופש, והם השתמשו בו לרעה. אדם וחוה אכלו מן העץ האסור. קין הרג את הבל. בתוך זמן קצר יחסית השתררו על האנושות אלימות וחמס.  אלוהים בורא סדר; האדם יוצר תוהו. אפילו אחרי המבול נתקפה האנושות היבריס, ובוני מגדל בבל חשבו שבידם לבנות מגדל "וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם".

בני האדם לא נענו לאלוהים, וכאן נכנס אברהם לתמונה. בתחילת הדרך, קשה לדעת אל נכון לְמה זומן אברהם. אנחנו יודעים שהוא נצטווה לעזוב את ארצו, את מולדתו ואת בית אביו וללכת "אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" (יב, א). אבל מה הוא מתבקש לעשות בה, את זאת איננו יודעים. התורה שותקת. מהי שליחותו של אברהם? מה מייחד אותו? מה עושה אותו ליותר מסתם אדם טוב בזמן רע, כפי שהיה נוח? מה עושה אותו למנהיג ולאבי אומה של מנהיגים?

כבר בנקודה זו של הסיפור אפשר לפזר את ערפילי המסתורין בעזרת הצצה לאחור. שכן התורה כבר שלחה לנו איתותים. בשיחותינו על הפרשות הקודמות העליתי את האפשרות שסיפורי בראשית המוקדמים הם סדרת סיפורים על בריחה מאחריות. אדם וחוה מתחמקים מאחריות אישית למעשיהם. שניהם אומרים, "זה לא אני". אדם מאשים את חוה, וחוה מאשימה את הנחש. נראה כאילו הם מתכחשים להיותם המעצבים של סיפור חייהם; כאילו אינם מבינים מהו החופש שניתן להם, או מהי האחריות הכרוכה בו.

קין אינו מתכחש לאחריותו האישית. הוא איננו אומר "זה לא הייתי אני. הבל אשם כי הוא הרגיז אותי". במקום זאת, הוא נמלט מאחריות מוסרית. "הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי?" (ד, ט).

נוח כשל במבחן האחריות הקולקטיבית. הוא איש המַעֲלָה בעידן של מַעַל, אבל על בני זמנו הוא אינו מותיר שום רושם. הוא מציל את משפחתו (ואת בעלי החיים), ולא שום אדם אחר. על פי פשט הכתובים, הוא אפילו איננו מנסה.

בהביננו את זאת, אנו מבינים מה היה אברהם. אברהם נוטל אחריות אישית. כאשר פורצת מריבה בין רועיו לרועי אחיינו לוט, כמסופר בפרשת לך לך, הוא מבין שהדבר אינו מקרי אלא תוצאה של מחסור בשטחי מרעה, ומזדרז להציע פתרון:

וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל לוֹט: אַל נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶיךָ וּבֵין רֹעַי וּבֵין רֹעֶיךָ, כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ. הֲלֹא כָל הָאָרֶץ לְפָנֶיךָ; הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי. אִם הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה, וְאִם הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה. (יג, ח-ט)

שימו לב שאברהם נמנע משיפוט. הוא איננו שואל מי אשם במריבה. הוא גם איננו שואל מי ירוויח בכל צורת חלוקה. הוא משאיר ללוט לבחור לאיזה צד ללכת. הוא מזהה בעיה – ופועל.

בפרק הבא מדווח ספר בראשית על מלחמה מקומית שלוט נפל בה בשבי. בלי להשתהות אברהם מגייס חיילים, רודף אחר צבא הפולשים, ומציל את לוט ואת כל יתר השבויים. הוא מחזיר אותם לארצם בשלום, ומסרב לקבל כל חלק מן השלל שמלך סדום אסיר התודה מציע לו.

זהו סיפור משונה. הוא מצייר לעינינו אברהם שונה מאוד מאותו רועה צאן נווד שאנו מכירים מפרקים אחרים. אך אם נשיב את מבטנו אל קדמת ספר בראשית, אל קדמת עדן, אל קין, נבין את מקומו. אברהם מראה לנו שהוא כן שומר אחיו, או בן אחיו. שלא כקין, הוא מבין מיד מהי אחריות מוסרית. למרות העובדה שלוט בחר לגור היכן שבחר, עם כל הסיכונים הידועים, אברהם אינו אומר "לוט אחראי לביטחונו, לא אני".

ולבסוף, בפרשת השבוע שלנו, פרשת וירא, בא הרגע הגדול: לראשונה מערער אדם על דברו של אלוהים. אלוהים עומד לדון את דינה של סדום. אברהם, המבין שפירוש הדבר עלול להיות חורבן גמור של העיר, אומר:

הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע? אוּלַי יֵשׁ חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר? הַאַף תִּסְפֶּה וְלֹא תִשָּׂא לַמָּקוֹם לְמַעַן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם אֲשֶׁר בְּקִרְבָּהּ? חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה, לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע. חָלִלָה לָּךְ! הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט? (יח, כג-כה)

זהו נאום ראוי לציון, מכל בחינה. באיזו זכות מתווכח בן תמותה עם אלוהים בכבודו ובעצמו?

התשובה הקצרה היא שאלוהים בכבודו ובעצמו אותת לאברהם שכך ראוי שיעשה. נאזין בקפידה לפסוקים שקדמו לדברי אברהם:

וַה' אָמָר, הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה? וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם וְנִבְרְכוּ בוֹ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ... וַיֹּאמֶר ה', זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד. אֵרֲדָה נָּא וְאֶרְאֶה הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי עָשׂוּ כָּלָה. (יח, יז-כא)

המילים שהדגשנו, "הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה?", הן רמז ברור לכך שה' רוצה שאברהם יגיב. וכי איזו סיבה אחרת הייתה לה' לומר אותן?

שוב אנו נדרשים, להבנת סיפורו של אברהם, לסיפורי הראשית. הפעם סיפור הרקע הוא סיפור נוח. גם לנוח אמר אלוהים מבעוד מועד שהוא מתעתד להעניש את העולם. הוא אמר לו, "קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ" (ו, יג). נח לא מחה. להפך, שלוש פעמים חוזרת התורה ומספרת שנח עשה ככל אשר ציווה אותו ה' (ו, כב; ז, ה; ז, ט). נוח השלים עם גזר הדין. אברהם ערער עליו. אברהם הבין את העיקרון השלישי של האחריות שאנו חוקרים פה בשבועות האחרונים: אחריות קולקטיבית.

אנשי סדום לא היו אחיו ואחיותיו של אברהם. הוא הרחיק לכת אפוא למענם, אפילו יותר מכפי שעשה בהצילוֹ את לוט. הוא התפלל בעבורם מפני שהבין את רעיון הסולידריות האנושית.

ועדיין נשארת שאלה. מדוע קרא ה' לאברהם להתווכח איתו? האם יכול אברהם להציג לה' טיעון חדש, שה' איננו יודע? הרי זה אבסורד. והנה התשובה: אברהם נועד להיעשות דמות מופת ומייסדה של אמונה חדשה, שלא תבצר את הסטטוס-קוו האנושי אלא תערער עליו.

אברהם נדרש להעז לעמוד מול ה' כדי שלצאצאיו יהיה האומץ לעמוד מול מלכים בשר ודם, כפי שעשו משה והנביאים. היהודים אינם משלימים עם העולם כפי שהוא. הם מערערים עליו בשם העולם שצריך להיות. זוהי נקודת מפנה מכרעת בהיסטוריה האנושית: הולדתה של דת המחאה הראשונה – הופעתה של דת הקוראת תיגר על המציאות ואינה משלימה איתה כשאר האמונות.

אברהם לא היה מנהיג מן הנוסח המקובל. הוא לא משל באומה. גם אילו רצה, לא הייתה לו אומה למשול בה. אבל הוא היה דגם חיקוי לדורות, מופת למנהיגות כפי שהיהדות רואה אותה. הוא לקח אחריות. הוא פעל; הוא לא חיכה שאחרים יפעלו.

היהדות היא הקריאה שקורא לנו אלוהים ליטול אחריות.

לראות את האדם שמאחורי העם.

גם רוזוולט, מהצד השני של האוקיינוס, שמע קריאה שונה – לא קול של קרב, אלא של כאב. אמריקה הייתה שרויה במשבר כלכלי עמוק, מאות אלפים איבדו את עבודתם ובתיהם, והאמון בממשלה כמעט ונמוג. רוזוולט, שנכנס לבית הלבן בשיא הסערה, בחר שלא להישען על כוחו אלא על אנושיותו.

באחת משיחותיו המפורסמות "ליד האח", שיחות דרך הרדיו בהן רוזוולט פנה לאזרחי ארצות הברית בצורה כנה וישירה, הצליח רוזוולט לזקק בכמה משפטים את נקודת מבטו בהיבט של "אחריות קולקטיבית".

בדבריו תיאר כך את מהות תפקידו:

“אני אף פעם לא שוכח שאני גר בבית הנמצא בבעלות כל העם האמריקאי וזכיתי לקבל את אמונו.

תמיד אני מנסה לזכור שהבעיות העמוקות ביותר של העם האמריקאי הן אנושיות. אני מדבר כל הזמן עם מי שבאים לספר לי את נקודות המבט שלהם, מי שמנהלים את התעשיות הגדולות ואת המוסדות הפיננסיים של המדינה, מי שמייצגים את החקלאי ואת העובד, ולעיתים קרובות מאוד עם אזרחים פשוטים ללא מעמד גבוה שמגיעים לבית הזה. אני מנסה כל הזמן להסתכל מעבר לדלתות הבית הלבן, מעבר לרשמיות של הבירה הלאומית, אל התקוות והפחדים של גברים ונשים בבתיהם. סיירתי פעמים רבות בארץ. החברים שלי, האויבים שלי, הדואר היומי שלי, מביאים לי דיווחים על מה שאתם חושבים ומקווים. אני רוצה להיות בטוח שלא קרבות ולא עומס התפקיד יעוורו אותי מלראות ולדעת באופן אינטימי על הדרך שבה העם האמריקאי רוצה לחיות ועל המטרות הפשוטות שלשמן הוא הציב אותי כאן."

זו אינה רק הצהרה של פוליטיקאי; זו תפילה של מנהיג. רוזוולט הבין שהקריאה שהוטלה עליו איננה רק להוציא את ארצו מהשפל הכלכלי, אלא להשיב לה את אמונה בעצמה. הוא דיבר עם העם, לא אל העם. הקשיב, לא רק הסביר. הוא חיפש את פני האדם שמאחורי המספרים, את לבו של הפועל, של החקלאי, של בעל החנות הקטנה.

רוזוולט הבין, כפי שכתב הרב זקס, שהחיים עצמם מציבים בפנינו קריאה — לא קריאה לנוחות, אלא לאחריות. האחריות לראות את הזולת, האחריות לבחור תקווה במקום אדישות, האחריות להפוך אמפתיה למדיניות ומילים למעשה. הוא ראה במנהיגות לא פריבילגיה של כוח, אלא מחויבות מתמדת להיענות למצוקתו של האחר.

צ’רצ’יל ענה לקריאה באמצעות אומץ. רוזוולט ענה לה באמצעות חמלה. שניהם, בדרכם, הפכו את הקריאה לאחריות. הם ביקשו להושיט יד לעמם ברגע שבו הכול כמעט אבד. 

וכך, כשקוראים את דברי הרב זקס, אפשר להבין שהקריאה הזו – בין אם היא באה משדות הקרב של אירופה או ממכתבי אזרחים באמריקה – היא אותה הקריאה ממש: קולו של העתיד הפונה אלינו ואומר –

קחו אחריות, מנהיגות איננה תגובה לעבר, אלא בחירה לעצב עתיד.

לעוד עקרונות מנהיגותיים:

דברי הרב זקס נלקחו במלואם מהאתר למורשת הרב זקס, הרב יונתן זקס שיעורים במנהיגות- ניתן לרכוש את ספרי הרב זקס באתר: https://rabbisacks.org/%D7%A1%D7%A4%D7%A8%D7%99%D7%9D/%d7%a9%d7%99%d7%a2%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%9e%d7%a0%d7%94%d7%99%d7%92%d7%95%d7%aa/

אין כוונה לעשות כל שימוש מסחרי במאמר זה.

מנהיגות בשידור ישיר מאת דן ממט

צ'רצ'יל שיעור בניהול מאת דן ממט