פרשת וישלח- רב, נשיא, וראש ממשלה יושבים לקפה

משנת הרב זקס פוגשת את המנהיגות של וינסטון צ'רצ'יל ופרנקלין רוזוולט.

לזכרו של סרן איתן ישראל שכנזי הי"ד שנפל בקרב ברצועת עזה, להצלחת אשתו הלל, ולנחמה לכל משפחות השכול שהקריבו עבורינו- החיים כאן, את היקר מכל.

האדם שנפל, למד ללכת אחרת, וחזר לעמוד בראש אומה.

לפני שהיה נשיא, ולפני שהיה הסמל לעמידה האיתנה של העולם החופשי, היה פרנקלין רוזוולט אדם צעיר, מצליח, מוביל, בטוח בגופו ובעתידו.

ואז בגיל 39 הגיעה מחלת הפוליו.

ברגע אחד, מי שהיה גבר אתלטי שנהנה משחייה, שיט ורכיבה, הפך למי שאיבד שליטה על גופו מן המותניים ומטה. הוא לא ידע אם יוכל לעמוד שוב, אם יוכל ללכת, אם יוכל לעבוד, ואם חייו הציבוריים נגמרו. והוא בהחלט ידע מה אמרה אמריקה של שנות ה־20 על חולשה פיזית, מנהיג ש“איננו עומד” לא “יכול להוביל”.

בקלות אפשר היה לדמיין כאן סוף.אבל זה היה רק פרק ראשון.

רוזוולט סירב להישאר שבור. הוא החל להתאמן באובססיביות, לא כדי לחזור להיות כפי שהיה, אלא כדי לחזור בכלל. הוא למד לייצב את גופו על פלטות ברזל, למד “ללכת” צעד–אחרי–צעד כשהוא בעצם מאזן את עצמו במשחק כוחות של שרירי בטן וגב. ככה הוא חזר לעמוד. לא באמת, אבל מספיק כדי שלא יראו את כיסא הגלגלים כל הזמן.

אבל כאן מגיע הרגע שמעיד על סוג המנהיג שהוא היה, במקום להילחם רק בשביל עצמו, הוא הקים מרכז טיפולי לחולי פוליו בג'ורגיה. מקום ששילב פיזיותרפיה במים חמים, צוות רפואי חדשני ואווירה של תקווה. רוזוולט לא הגיע לשם כנשיא, אלא כחולה נוסף. הוא ישב במים עם ילדים שהרגע איבדו יכולת ללכת, שחה יחד איתם, שמע את הפחדים שלהם, הכיר את השמות ואת המשפחות.

שם, בתוך בריכת המים המרפאים, נוצר אדם חדש.לא המנהיג שהיה, אלא המנהיג שעתיד להציל אומה.

הוא למד שהחוזקה האמיתית אינה היעדר חולשה, אלא היכולת להפוך שינוי כפוי למסלול חדש. הוא למד שהפציעות לא מונעות מנהיגות, הן מעצבות אותה. הוא למד שהזולת לא זקוק למנהיג מושלם, אלא למנהיג שמבין.

ומשם, מתוך כסא הגלגלים, מתוך המאבק הפרטי, מתוך ההחלטה שלא לוותר על החיים עצמם, הוא חזר. לאט, בזהירות, אבל בעקשנות של אדם שמסרב שהגורל ישלוט על סיפורו.

ואז הוא התמודד בבחירות וניצח והפך לנשיא האמריקאי הראשון (והיחיד עד כה) שמכהן בתפקיד עם נכות,

ואז ניצח שוב.

ועוד פעם.

ועוד פעם, עד שהפך לנשיא היחיד שנבחר ארבע פעמים ברצף בהיסטוריה האמריקנית.

כאשר מנהיגותו של רוזוולט נבחנת ברגעי השיא, פרל הארבור, הניו דיל, הפלישה לנורמנדי ועוד, קל לשכוח את האמת הגדולה שמאחוריה-

הוא לא נולד עם עמוד שדרה של ברזל. הוא בנה אותו אחרי שנשבר.

לפיכך, כשאמר לאומה האמריקנית “הדבר היחיד שעלינו לפחד מפניו הוא הפחד עצמו” זה לא היה משפט יפה. זה היה ניסיון חיים. מנהיג שהכיר היטב את הפחד, והחליט להמשיך ללכת, גם כשהליכה כבר לא הייתה אפשרית.

מהו הדבר שעשה את יעקב – לא אברהם, לא יצחק, לא משה – לאביו האמיתי שלעם ישראל?

אנחנו נושאים את שמו: אנחנו "קהילת יעקב", "בני ישראל". אבל יעקב/ישראל לא התחיל את המסע היהודי; אברהם הוא שהתניע אותו. יעקב לא עמד בפני ניסיון כמו יצחק בעקדה. הוא גם לא הוציא את בני ישראל ממצרים ולא הוריד להם את התורה מהר סיני. נכון, כל ילדיו של יעקב המשיכו את דרכו האמונית, ובכך הוא שונה מאברהם ומיצחק. אך זו איננה תשובה, אלא רק העברת השאלה שלב אחד אחורה: מדוע הצליח יעקב היכן שאברהם ויצחק נכשלו?

התשובה טמונה כמדומה בפרשתינו, פרשת וישלח וכן בפרשה הקודמת פרשת ויצא. יעקב היה האיש שחזיונותיו הגדולים באו אליו כשהיה לבדו, בלילה, רחוק מהבית, נס מהפח אל הפחת. בפרשת ויצא הוא עוצר לנוח במנוסתו מעשו, ובשוכבו לישון על גבי אבנים הוא זוכה להתגלוּת:

וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱ-לֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ. וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו... וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר, "אָכֵן יֵשׁ ה' בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי!" וַיִּירָא וַיֹּאמַר, "מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה! אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱ-לֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם". בראשית כח, יב-יז

בפרשה שלנו, פרשת וישלח,  שוב במנוסה ובפחד, הפעם במנוסה מפני לבן ובפחד מפני המפגש הצפוי עם עשו, הוא נאבק לבדו בלילה עם זר שאין לו שֵם. ובתום המאבק –

וַיֹּאמֶר, "לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ, כִּי אִם יִשְׂרָאֵל, כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱ-לֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל"... וַיִּקְרָא יַעֲקֹב שֵׁם הַמָּקוֹם פְּנִיאֵל, "כִּי רָאִיתִי אֱ-לֹהִים פָּנִים אֶל פָּנִים וַתִּנָּצֵל נַפְשִׁי". לב, כט-לא

אלה הם מפגשים רוחניים מכריעים בחייו של יעקב, והם מתרחשים במרחב לימינלי (המרחב שבין לבין, שאיננו נקודת מוצא וגם איננו יעד), בזמן שיעקב לכוד בין שתי סכנות, זו במקום מוצאו וזו במחוז חפצו. דווקא בנקודות הפגיעוּת המרַבּית פוגש יעקב את אלוהים ומוצא את העוז להמשיך בדרכו למרות כל הפורענויות העלולות להתרגש עליו במסע.

זהו העוז שיעקב הוריש לעם ישראל. המפליא בתולדות ישראל איננו רק העובדה שעם זערורי זה שרד באסונות שכל עם אחר היה נגזר בהם לכיליון גמור: חורבן שני המקדשים, גלויות בבל ורומא, הגירושים והרדיפות והפּרעות בימי הביניים, הפוגרומים ועליית האנטישמיות באירופה במאה התשע-עשרה, והשואה; כי אם העובדה שאחרי כל קטסטרופה כזו, היהדות עצמה התחדשה ונסקה לגבהים חדשים של הישגים.

בימי גלות בבל העמיקה היהדות את לימוד התורה ושמירתה. אחרי חורבן בית שני היא העמידה את המונומנט הספרותי העצום של התורה שבעל פה: המדרש, המשנה והגמרא. לאורך ימי הביניים יצרה יצירות מופת בתחומי ההלכה ופרשנות התורה, השירה והפילוסופיה. שלוש שנים בלבד אחרי השואה היא הכריזה על מדינת ישראל, השיבה היהודית אל ההיסטוריה היישר משפל האפלה של הגלות.

כשנעשיתי רב ראשי נשלחתי לבדיקה רפואית. הרופא הורה לי לפסוע במהירות רבה על הליכון. "מה אתה בודק", שאלתי אותו, "כמה מהר אני יכול ללכת, או כמה זמן?" – "לא זה ולא זה", ענה. "אחרי שתרד מההליכון אבדוק כמה זמן יידרש לך להחזיר את הדופק שלך לקצב הנורמלי". כך גיליתי שבריאות נמדדת על פי יכולת ההתאוששות. הדבר נכון לכל אדם, אך נכון כפל כפליים למנהיגים – ולכל עם ישראל, עם של מנהיגים (זהו לדעתי פירוש הביטוי "מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים" )

מנהיגות היא עניין לוחץ, ומנהיגות רוחנית אינה יוצאת מכלל זה. ארבעה אישים בתנ"ך – משה, אליהו, ירמיהו ויונה – התקשו כל כך להמשיך הלאה, ששאלו נפשם למות. כך הוא גם בעידן המודרני, ובפרט, שוב, אצל מנהיגים בעלי שאר רוח בולט. אברהם לינקולן סבל מהתקפים של דיכאון קשה. כך גם וינסטון צ'רצ'יל, שכינה את דיכאונו "הכלב השחור שלי". מהטמה גנדי, וגם מרטין לותר קינג הבן, ניסו להתאבד בנעוריהם וחוו דיכאון קליני בבגרותם. כך הוא גם באשר לאומנים דגולים, ביניהם מיכלאנג'לו, בטהובן וואן-גוך.

הַאִם הגדוּלה מולידה את רגעי הייאוש, או שמא רגעי הייאוש הם המצמיחים את הגדוּלה? האם המנהיגים מפנימים את המתח והעקה של מציאות תקופתם, וחווים אותם בגופם – או אולי להפך, אלה הנוטים לעקה בחייהם הרגשיים מוצאים מפלט בניהול חיים יוצאי דופן, חיי מנהיג? נכון לעכשיו, ספרות המחקר אינה מציעה תשובות משכנעות. על כל פנים, מן התורה ברור שיעקב היה אדם סוער יותר מאברהם, שהפגין לא פעם שלוות נפש לנוכח מסות גדולות, ויותר מיצחק, המצטייר כאדם מופנם ומכונס. יעקב פחד; יעקב אהב; יעקב שהה בגלות יותר מאבותיו. אבל יעקב התמיד והתעקש; יעקב שׂרה עם אלוהים ואנשים – וַיּוּכַל. מכל אנשי בראשית, יעקב היה השורד הגדול.

היכולת להחזיק מעמד ולהתאושש היא תנאי הכרחי למנהיגות. הנכונות לחיות חיים של סיכון היא העושה אנשים מסוג זה שונים מאחרים. כך אמר הנשיא האמריקני תאודור רוזוולט (תאודור רוזוולט היה דודה של אלינור רוזוולט אשתו של פרנקלין רוזוולט עליו נכתבים הקטעים) בנאום שהוא מן המרשימים שנישאו בעניין זה אי פעם:

"לא הביקורת היא החשובה, ולא האיש המצביע על האיש החזק שכושל, או על המעשים שמי שעושה יכול היה לעשות טוב יותר. חובֵנו מסוּר למי שנכח בגופו בזירת ההתרחשויות, שפניו מרוחות באבק ובזעה ובדם; לזה החותר בעוז, השוֹגֶה ומחמיץ שוב ושוב – שכן אין מאמָץ שאין בו שגיאות והחמצות – אולם מוסיף וחותר לעשות את המעשה; לאיש היודע את הלהט הגדול ואת הדבקות הגמורה, המקדיש את כל כולו למען מטרה ראויה, זה שבמקרה הטוב טועם טעם ניצחון והישג, ובמקרה הגרוע, אם נכשל, נכשל לאחר שהעז וניסה; לאיש שמקומו לא יכירנו עם אותן נפשות קרות ומבוישות שלא ידעו לא ניצחון ולא תבוסה".

יעקב החזיק מעמד ביריבות עם עשו, בהתגרויות של לבן, במתחים בין נשיו ובין ילדיו, בפטירתה החטופה של אהובתו רחל, ובאובדן בנו המועדף יוסף למשך עשרים ושתיים שנה. "מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי", אמר לפרעה . אבל בדרך הוא פגש מלאכים, ובין אם הם עלו וירדו בסולם שראשו בשמיים או נאבקו עמו, הם האירו לו את הלילה בהילה של שגב.

לנסות, ליפול, לפחד, ולמרות הכול להמשיך ללכת: זוהי סגולתו של מנהיג. זה היה יעקב, האיש שדווקא בצרים שבנקיקי חייו חזה במראות השמיים הרחבים.

לצעוד היישר אל תוך ההריסות.

בימי הבליץ, כשהפצצות הנאצים החריבו את לונדון לילה אחר לילה, צ’רצ’יל יכול היה להישאר בבונקר. הוא היה נדרש לכך, זה היה ההיגיון. אבל הוא בחר אחרת.

מיד לאחר כל הפצצה, עוד לפני שפונו ההריסות, הוא יצא לשטח. הוא הלך בין הבתים שנמחקו, דרך ענני האבק והעשן, בלי קסדה ובלי פחד. הוא לחץ ידיים לאימהות שביתם נעלם בן־רגע, הוא חזה במו עיניו בהריסות ובפינוי הפצועים והמתים.

העם לא ראה בו מושיע, אלא שלהם. אדם שגם כשהעולם קורס, הוא לא נסוג אל הביטחון של הארמון או הבונקר, אלא נכנס אל האש יחד איתם.

במקרים רבים כשזיהו את צ'רצ'יל ישר נעמדו אזרחים בשתי שורות כמעין מסדר של כבוד בצורה ספונטנית תוך שהם צועקים לעברו "תחזיר להם" ו- "אנחנו מאחוריך!", אנשים שזה עתה איבדו את יקירהם או את רכושם או גם וגם.

צ'רצ'יל לא סיפק הבטחה לניצחון, אלא הבטחה להמשכיות. כי לפעמים מה שמחזיק אומה, זה לא הידיעה איך זה ייגמר, אלא הידיעה שמנהיגה לא יברח.

כך הולכים בלילה, כמו יעקב.

רוזוולט וצ’רצ’יל הלכו בדרכים שונות, אך שניהם פגשו את אותה נקודה שעליה דיבר הרב זקס: עוצמתו של מנהיג אינה נולדת משליטה מוחלטת אלא מהכרה במוגבלות האנושית ובבחירה להמשיך למרות הקשיים. רוזוולט הפך את שבר הגוף לכוח של תקווה; צ’רצ’יל הפך את הפגישה עם ה"אזרח הקטן" לכוח של עמידה. שניהם הוכיחו שהמנהיגות הגדולה ביותר אינה של מי שחזק תמיד, אלא של מי שאינו מפסיק לקום.

לעוד עקרונות מנהיגותיים:

דברי הרב זקס נלקחו במלואם מהאתר למורשת הרב זקס, הרב יונתן זקס שיעורים במנהיגות- ניתן לרכוש את ספרי הרב זקס באתר: https://rabbisacks.org/%D7%A1%D7%A4%D7%A8%D7%99%D7%9D/%d7%a9%d7%99%d7%a2%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%9e%d7%a0%d7%94%d7%99%d7%92%d7%95%d7%aa/

אין כוונה לעשות כל שימוש מסחרי במאמר זה.

מנהיגות בשידור ישיר מאת דן ממט

צ'רצ'יל שיעור בניהול מאת דן ממט