פרשת נשא- רב, נשיא, וראש ממשלה יושבים לקפה
- osnatmmt
- 16 באפר׳
- זמן קריאה 7 דקות
משנת הרב זקס פוגשת את המנהיגות של וינסטון צ'רצ'יל ופרנקלין רוזוולט.
לזכרו של סרן איתן ישראל שכנזי הי"ד שנפל בקרב ברצועת עזה, להצלחת אשתו הלל, ולנחמה לכל משפחות השכול שהקריבו עבורינו- החיים כאן, את היקר מכל.
לתת מקום גם למתחרה הבכיר.
כאשר התפטר נוויל צ'מברליין במאי 1940, נחשב לורד הליפקס למועמד הבכיר להחליפו. הליפקס היה דמות ממסדית, בעל ניסיון רב, ושימש כשר החוץ בתקופה הקריטית שלפני המלחמה. הוא גם היה חבר בבית הלורדים, ולא בבית הנבחרים, דבר שהקשה עליו לכהן כראש ממשלה בתקופת מלחמה שבה נדרש מנהיג הנמצא בזירה הפרלמנטרית היומיומית, אך מעמדו הפוליטי והציבורי היה גבוה מאוד.
כאשר נבחר לבסוף וינסטון צ'רצ'יל לתפקיד, היה ברור כי הוא מקבל לידיו הנהגה מפוצלת, שבה חלקים ניכרים מהאליטה השמרנית נטו דווקא להליפקס.
הפער בין השניים היה עמוק במיוחד לאחר נפילת צרפת. הליפקס סבר שיש לבחון אפשרות של משא ומתן עם היטלר, באמצעות תיווך איטלקי, מתוך חשש שבריטניה תישאר לבדה מול גרמניה.
צ'רצ'יל התנגד לכך נחרצות והאמין כי עצם הדיבור על פשרה עלול לשבור את רוח העם. למרות זאת, הוא לא הדיח את הליפקס ולא דחק אותו לשוליים. להפך, הוא השאיר אותו בקבינט המלחמה והמשיך להתייעץ עמו, גם כאשר עמדותיהם היו מנוגדות. בכך העביר מסר חשוב: גם דעה מנוגדת זכאית למקום סביב שולחן ההנהגה.
המהלך המשמעותי ביותר הגיע כאשר מינה צ'רצ'יל את הליפקס לשגריר בריטניה בארצות הברית.
מדובר היה בתפקיד רגיש במיוחד: בריטניה הייתה תלויה בסיוע אמריקאי, והקשרים עם וושינגטון היו קריטיים להישרדותה. הליפקס, שהיה איש ממסד מנוסה ובעל קשרים דיפלומטיים, קיבל אחריות עצומה בתקופה שבה נדרשה בריטניה לשכנע את ארצות הברית לתמוך בה.
צ'רצ'יל למעשה הפך יריב פנימי לשותף מרכזי במאמץ הלאומי. בכך צמצם מתחים בתוך ההנהגה והפגין מנהיגות שאינה חוששת לתת כבוד גם למתחרה.
הפוליטיקה של הקנאה.
מכל הרעיונות המהפכניים בתורה, רק מעטים הם מהפכניים יותר מתפיסת המנהיגות שלה.
החברוֹת בעולם העתיק היו היררכיות. ההמונים היו עניים, טרף לרעב ולמחלות. בדרך כלל היו אנאלפביתים. השליטים ניצלו אותם כאמצעי להשגת כוח ועושר, ולא נהגו בהם כבבני אדם עם זכויות משלהם – רעיון שנולד רק במאה השבע-עשרה. לדידם של השליטים, המון העם היה מאגר כוח אדם לעבודות כפייה שנועדו לא פעם להקמת מבני פאר שיאדירו את שמם, ולגיוס לצבא שיממש את שאיפותיהם האימפריאליות.
לשליטים הייתה בדרך כלל סמכות מוחלטת לקבוע מי מנתיניהם לחיים ומי למוות. המלכים והפרעונים לא היו רק ראשי המדינה. הם גם עמדו בראש הפירמידה הדתית, ונחשבו לבני האלוהים או אפילו לדמויי אלוהים. הסכמת הנשלטים לא הייתה כלל שאלה שעמדה על הפרק. עוצמתם של השליטים נחשבה חלק ממארג היקום. המלך הוא שליטם של המוני העם באותו אופן שהשמש היא מלכת השמיים והאריה הוא מלך החיות. שלטון המלך הוא חוק טבע, והטבע מקודָש.
התורה היא כתב פולמוס נגד תפיסת עולם זו. כולנו נבראנו בצלם אלוהים וכדמותו. כולנו, ולא רק מלכים. כולנו, בלי תלות בצבע עור, בתרבות, באמונה או במעמד. בתורה קורא ה' לעמו המיוחד, ישראל, לצעוד צעדים ראשונים לקראת כינונה של חברה שוויונית אמיתית – או ליתר דיוק חברה שבה כבוד האדם אינו תלוי בכוח, בכסף או באילן יוחסין.
זה מקור תפיסת המנהיגות כשֵירוּת, שתיבחן בהרחבה בשיחתנו לפרשת קורח, בעוד שלושה שבועות. התואר הגבוה ביותר המיוחס למשה בתורה הוא "עבד ה'". פסגת תהילתו היא על כך שהיה "עָנָו מְאֹד, מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (במדבר יב, ג). להנהיג משמעו לשרת. גדוּלה משמעה ענווה. כאמור בספר משלי (כט, כג), "גַּאֲוַת אָדָם תַּשְׁפִּילֶנּוּ וּשְׁפַל רוּחַ יִתְמֹךְ כָּבוֹד".
התורה מורה לנו את הכיוון לעולם אידיאלי, אך היא אינה מניחה שכבר הגענו אליו או שהוא נמצא כמטחווי קשת מאתנו. האנשים שמשה הנהיג עדיין היו, כרבים מאתנו כיום, יומרנים ושאפתנים, יהירים ונפוחי חשיבות עצמית. הייתה להם התשוקה האנושית לכבוד ולמעמד. משה נאלץ להכיר בעובדה זו. היא עתידה הייתה להיות מקור לעימותים בשנות הנדודים; זהו מן הנושאים הראשיים בחומש במדבר.
במי קינאו בני ישראל? רובם לא שאפו להיות משה. הרי משה היה האדם היחיד שדיבר אל ה' ושה' דיבר אליו פה אל פה. ניסי ה' התחוללו על ידו: הוא הביא מכות על מצרים, קרע את ים סוף ונתן לעם מים מסֶלע ומָן משמיים. מעטים הם האנשים שלבבם ירום עד כדי כך שיאמינו שהם עצמם יכולים לעשות ולו נס אחד מאלה.
לעומת זאת, מתקבל על הדעת שבני ישראל יתרעמו על מה שנראה כהנחלתה של המנהיגות הדתית לשבט אחד בלבד, שבט לוי, ובפרט למשפחה אחת בתוך שבט זה, משפחת הכוהנים בני אהרן. עכשיו, משהגיע זמנו של המשכן להתקדש ומשעמד העם להתחיל במחציתו השנייה של מסעם, מסיני אל ארץ ישראל, סכנת הקנאה והאיבה הייתה ממשית.
זהו קבוע היסטורי. ראו למשל מה אמרו על כך כמה מגדולי המחזאים והמשוררים באומות העולם. אנחנו חומדים לנו, כתב שייקספיר, את "כִּשְׁרוֹן אָדָם אֶחָד וּמֻמְחִיּוּת אַחֵר".[i] לאייסכילוס, אלפיים שנה לפניו, מיוחסת המימרה "מעטים האנשים היכולים לדבר בשבחו של חבר מבלי לקנא בהצלחתו".[ii] ואילו גתה כתב כי "השנאה היא איבה פעילה, והקנאה – איבה סבילה. המרחק ביניהן הוא פסיעה אחת". היהודים למדו זאת על בשרם. תכופות קינאו בנו, ובמקרים רבים מספור קנאה זו הפכה לשנאה שהולידה אסונות.
על מנהיגים להיות מודעים לסכנות הקנאה, ובפרט לסכנת קנאה בקרב ציבור מונהגיהם. זוהי אחת התֶמות המלכדות את פרשתנו הארוכה ורבת הנושאים.
משה מתמודד בפרשה עם שלושה מקורות פוטנציאליים של קנאה. הראשון נמצא בקרב שבט לוי. בני לוי עלולים להתרעם על כך שהכהונה ניתנה רק לאיש אחד, אהרן, ולבניו. השני נוגע לאנשים שלא היו משבט לוי, קל וחומר לא ממשפחתו של אהרן, אך הרגישו שיש להם הזכות להיות קדושים, במובן של ניהול יחסים מיוחדים והדוקים עם אלוהים, יחסים המקבילים לאלה שהכוהנים מנהלים איתו. השלישי נמצא אצל מנהיגי שאר השבטים, שאולי הרגישו שנדחקו החוצה מעבודת המשכן. משה מטפל בסכנות אלו בזו אחר זו.
תחילה הוא נותן לכל משפחה בשבט לוי תפקיד משלה בנשיאת משכן ה' וכליו בעת מסעות בני ישראל. בני קהת יישאו את כלי המשכן עצמם. בני גרשון יישאו את הבדים, היריעות, המסכים והקלעים המצפים את המשכן. בני מררי יישאו את הקורות והבריחים, העמודים והאדנים.
בשלב הבא מטפל משה באותם יחידים בעם ששאפו למדרגה גבוהה של קדושה. נראה שזה פשר רעיון הנזיר – האדם הנודר להקדיש את עצמו לקב"ה (דברים ו, ב). לנזיר אסור לשתות יין ולאכול ענבים ומוצריהם, להסתפר ולהיטמא למת. נראה שמסלול הנזירוּת נועד לאפשר לאלו המעוניינים לעלות במדרגות הקדושה תקופה של התמסרות דתית המזכירה במשהו את הכהונה.[iii]
לבסוף פונה משה אל המנהיגות השבטית. פרק ז, העשוי חזרות-חזרות, מפרט את קורבנותיו של כל שבט ושבט בחנוכת המזבח. הקורבנות היו זהים, והתורה יכלה להסתפק בפירוט אחד שלהם, ולציין שכל הנשיאים הקריבו כך, כל אחד ביומו. אולם לחזרה יש תפקיד. עצם החזרה מדגישה באוזנינו את העובדה שלכל שבט ושבט היה רגע תהילה משלו. על ידי התרומה לבית ה' קנה לו כל שבט ושבט מקום של כבוד.
שלושת האירועים הללו אינם ממלאים את כל פרשת נשא, אך די בהם כדי לאותת על דבר שכל מנהיג וכל קבוצה צריכים להתייחס אליו ברצינות. אפילו כאשר אנשים מסכימים באופן עקרוני שכל בני האדם ראויים לכבוד במידה שווה, ואפילו כאשר הם רואים את המנהיגות כשֵירות, עדיין קשה להם להשתחרר מהתשוקות המזיקות הישנות. עינם מוסיפה להיות צרה בהצלחתם של אחרים. לבם מוסיף לדאוב על כי זולתם זכה בכבוד שלדעתם הם עצמם ראויים לו יותר. רבי אלעזר הקפּר אמר: "הקנאה והתאווה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם".[iv]
טיבם ההרסני של רגשות אלה אינו מונע מרבים מאתנו, אולי מרובנו, לחוות אותם מפעם לפעם. אין דבר מסוכן יותר מהם להרמוניה בקבוצה.
זאת אחת הסיבות לכך שמנהיג מוכרח להיות עניו. הקנאה, התאווה ורדיפת הכבוד הם רגשות שאסור שמנהיג ירגיש. אבל נוסף על כך, המנהיג צריך לזכור שלא כולם ענווים. לכל משה יש קורח, לכל יוליוס קיסר יש קסיוס, לכל דנקֶן יש מקבּת ולכל אותלו – יאגו. בקבוצות רבות יש עושה-צרות פוטנציאלי המונָע מפגיעה בהערכתו העצמית. לא פעם זהו אויבו המושבע של המנהיג, ובידו לגרום לקבוצה נזק כבד.
אין דרך לנטרל את הסכנה הזו מכול וכול; אולם משה, בפרשת השבוע שלנו, מתווה לנו דרך התנהגות. כַּבּדו את כולם בשווה. הקדישו תשומת לב מיוחדת לקבוצות שזרע פורענות של מרד טמון בהן. תנו לכולם להרגיש שמעריכים אותם. העניקו לכל אחד רגע במרכז הבמה, ולוּ באופן טקסי. הֱיו מופת אישי של ענווה. הבהירו לכול שמנהיגות היא בעיניכם שירות, לא מעמד. מצאו לאנשים בעלי נהיות-לב מיוחדות דרכים לבטא אותן: הבטיחו שלכל אחד תינתן הזדמנות לתרום את תרומתו הייחודית.
הפוליטיקה של הקנאה תבער תמיד, מים רבים לא יכבוה. אך ישנן דרכים להקטין את האש הזו, ופרשתנו מלמדת אותן בהדגמה חיה.
לשלב גם את מבקרי ה"ניו-דיל".
כאשר השיק פרנקלין רוזוולט את מדיניות ה"ניו דיל", הוא עורר התנגדות חריפה. רבים טענו כי הרחבת התערבות הממשלה בכלכלה פוגעת בשוק החופשי ומסכנת את היוזמה הפרטית. אנשי עסקים חששו מהרגולציה החדשה, מבקריו הפוליטיים ראו בכך התקרבות לרעיונות סוציאליסטיים, וחלק מהשמרנים טענו כי הממשל הפדרלי נוטל לעצמו סמכויות שלא היו מקובלות בעבר. גם בתוך הקונגרס היו מתנגדים שסברו כי התוכניות הציבוריות יגדילו את הגירעון ויפגעו באחריות התקציבית.
למרות ההתנגדות הזו, רוזוולט לא ניסה להרחיק את מבקריו. עם התגברות המתיחות העולמית וכניסת ארצות הברית למאמץ המלחמתי, הוא שילב בממשלו דמויות שלא תמכו במדיניותו הכלכלית ואף היו מהקולות הבולטים שיצאו נגדה.
כך מינה את הנרי סטימסון, רפובליקני שמרני, לשר המלחמה, ואת פרנק נוקס לשר הצי. שניהם היו מבקרים של הניו דיל, אך רוזוולט ראה בהם אנשי מקצוע שיכולים לתרום למאמץ הלאומי. הוא העדיף אחדות רחבה על פני אחידות אידאולוגית.
בנוסף, רוזוולט גייס לעמדות מפתח בתעשייה ובייצור גם אנשי עסקים שלא הזדהו עם מדיניותו. אחד הבולטים שבהם היה ויליאם קנודסן, שקיבל אחריות על הרחבת הייצור הצבאי.
בכך נתן למבקרי המדיניות הכלכלית תפקיד מרכזי בבניית "ארסנל התחמושת של הדמוקרטיה". המהלך הפך מתנגדים לשותפים, והפחית את החשש מפני הדרה.
רוזוולט הבין שכדי לגייס אומה שלמה למאמץ משותף, יש להעניק מקום גם למי שחושב אחרת.
הרב זקס מדגיש כי הקנאה והמאבק על הכבוד הם סכנה מתמדת לכל קבוצה. הפתרון, לדבריו, הוא להעניק לכל אחד תחושת ערך ותפקיד משמעותי. משה רבנו חילק תפקידים לשבטים ולמשפחות כדי למנוע תחושת הדרה.
צ'רצ'יל פעל ברוח זו כאשר השאיר את הליפקס בלב ההנהגה ואף שלח אותו לתפקיד דיפלומטי מרכזי. רוזוולט פעל כך כאשר שילב את מבקרי הניו דיל במאמץ המלחמתי והעניק להם אחריות ממשית. בשני המקרים, המנהיגים לא חששו מהבדלי דעות, אלא השתמשו בהם לחיזוק האחדות.
מנהיגות אמיתית אינה מבקשת למחוק מחלוקות, אלא להעניק להן מקום בתוך מסגרת משותפת. כאשר המנהיג מכבד גם את יריביו ומעניק להם אחריות, הוא מפחית קנאה ומחזק את הלכידות. כך הופכת הנהגה לשירות, וכבוד הופך לכלי לבניית אחדות.
מקורות:
[i] ויליאם שייקספיר, סונטה 29. השורה תורגמה בידי מתרגם מאמר זה שכן התרגומים הקיימים לא התאימו לצורכי המאמר.
[ii] תרגום: ויקיציטוט.
[iii] ראו רמב"ם, משנה תורה, הלכות שמיטה ויובל יג, יג.
לעוד עקרונות מנהיגותיים:
דברי הרב זקס נלקחו במלואם מהאתר למורשת הרב זקס, הרב יונתן זקס שיעורים במנהיגות- ניתן לרכוש את ספרי הרב זקס באתר: https://rabbisacks.org/%D7%A1%D7%A4%D7%A8%D7%99%D7%9D/%d7%a9%d7%99%d7%a2%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%9e%d7%a0%d7%94%d7%99%d7%92%d7%95%d7%aa/
אין כוונה לעשות כל שימוש מסחרי במאמר זה.
תגובות