פרשת עקב- רב, נשיא, וראש ממשלה יושבים לקפה

משנת הרב זקס פוגשת את המנהיגות של וינסטון צ'רצ'יל ופרנקלין רוזוולט.

לזכרו של סרן איתן ישראל שכנזי הי"ד שנפל בקרב ברצועת עזה, להצלחת אשתו הלל, ולנחמה לכל משפחות השכול שהקריבו עבורינו- החיים כאן, את היקר מכל.

קשר של הקשבה.

בין וינסטון צ'רצ'יל לבין פרנקלין רוזוולט התפתחה במהלך מלחמת העולם השנייה אחת ממערכות היחסים המדיניות האינטנסיביות ביותר בהיסטוריה המודרנית.

השניים החליפו ביניהם קרוב לאלפיים מכתבים ומברקים, קיימו אינספור שיחות טלפון ופגישות אישיות, ובילו יחד שבועות ארוכים של דיונים רצופים, לעיתים מבוקר ועד שעות הלילה המאוחרות.

אך מאחורי כל הנתונים הללו מסתתר יסוד עמוק יותר: שניהם הבינו כי הנהגה בזמן מלחמה אינה יכולה להתבסס רק על פקודות והוראות. היא מחייבת הקשבה מתמדת.

מבין השניים, היה זה צ'רצ'יל שדחף שוב ושוב למפגשים אישיים. הוא לא הסתפק בהתכתבויות רשמיות או במסרים דיפלומטיים מרוחקים. פעם אחר פעם חצה את האוקיינוס האטלנטי בזמן מלחמה, מסעות מסוכנים בפני עצמם, כדי לשבת פנים אל פנים עם רוזוולט. הוא הגיע לוושינגטון שוב ושוב בין היתר: בסוף 1941 מיד אחרי ההתקפה היפאנית על פרל הארבור, שוב ב-1943, לפגישות אסטרטגיות נוספות בבית הלבן ובאתרי נופש צבאיים. לעיתים שהה בארצות הברית שבועות ארוכים.

יש משהו כמעט חריג בהתנהלות הזו. ראש ממשלה של אימפריה הנתונה תחת מתקפות בלתי פוסקות, שבמקום להסתפק בכבלים דיפלומטיים, מתעקש להגיע אישית, לדבר, להתווכח, לשכנע אך גם להקשיב.

צ'רצ'יל הבין שיחסי אמון אינם נוצרים רק דרך מסמכים. הם נוצרים מתוך שיחות ארוכות, מתוך היכרות אנושית, מתוך היכולת להבין לא רק מה הצד השני אומר, אלא גם מה מטריד אותו, ממה הוא חושש, ומה מגביל אותו פוליטית וציבורית.

אפילו ברגעים הבלתי פורמליים, כמו מסע הדיג המשותף שלהם באחד מביקוריו, לא היה מדובר רק במנוחה. המפגשים הללו היו חלק ממלאכת הנהגה שלמה: יצירת קרבה, הבנה הדדית והקשבה מתמשכת. לעיתים דווקא בשיחות הצד, בארוחות המשותפות או ברגעי ההפוגה, נבנה האמון שאִפשר לקבל לאחר מכן החלטות היסטוריות.

בהמשך ניראה מדברי הרב זקס כי ביהדות "לשמוע" איננו רק לקלוט צלילים, אלא להיות פתוח באמת אל הזולת. לא ציות עיוור, אלא ניסיון להבין, להפנים ולהגיב. זוהי בדיוק אחת התובנות הגדולות העולות מן הקשר בין צ'רצ'יל לרוזוולט.

קל לחשוב על מנהיגות כעל יכולת נאום. ואכן, שני האישים הללו היו מגדולי הנואמים של המאה העשרים. אך ייתכן שסוד הצלחת השותפות ביניהם לא היה רק ביכולתם לדבר, אלא דווקא בנכונותם להקשיב זה לזה במשך שנים ארוכות של מלחמה.

במובן זה, הברית בין צ'רצ'יל לרוזוולט הייתה הרבה מעבר לברית צבאית. היא הייתה ברית של הקשבה.

להנהיג פירושו להקשיב.

"וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה..." (דברים ז, יב) – במילות פתיחה אלו של פרשתנו מופיע פועַל שהוא מאבני היסוד של ספר דברים: שמ"ע.

הופעתו הבולטת ביותר הייתה בפרשת השבוע שעבר, בפסוק המפורסם ביותר ביהדות כולה – "שמע ישראל". בהמשך פרשתנו שלנו הוא מופיע שוב בפתח הפרשייה השנייה של קריאת שמע: "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ..." (דברים יא, יג). אכן, הפועל ילווה אותנו לאורך כל החומש: השורש שמ"ע מופיע בו לא פחות מתשעים ושתיים פעם.

דוברי שפות לעז, ובמידה רבה גם דוברי עברית מודרנית, נוטים להחמיץ את משמעותה של מילה זו בגלל מה שאני מכנה "כֶּשל ההיתַרְגְּמוּת": ההנחה הסמויה שלנו כי שפה אחת ניתנת לתרגום מלא לשפה אחרת. אנחנו שומעים מילה שתורגמה משפה אחת לחברתה, ומניחים שמשמען זהה בשתי השפות. אלא שתכופות אין הדבר כן. יכולת ההיתרגמות של שפה אחת לחברתה היא חלקית.[i]  מושגי מפתח בתרבות אחת חסרים לעתים בתרבות אחרת, ואינם ניתנים לשחזור לשוני מלא. כזו היא, לדוגמה, המילה היוונית מֶגאלוֹפְּסיכוֹס, המציינת את האדם 'ענק-הנפש' של אריסטו, זה היודע את גדולתו ומתהלך בגאווה אצילית. קשה לתרגם מונח זה למערכת מוסרית מסוגה של היהדות, שבה הענווה היא מן המידות הטובות. דוגמה אחרת: למילה האנגלית טַקט אין מקבילה עברית מדויקת. ועוד ועוד.

זה הוא גם המקרה של הפועל העברי המקראי שמ"ע. הוא מבטא מושג שבשפות אחרות אינו מושג אחד, אלא כמה מושגים שונים מציינים חלקים ממנו. הפועל "תשמעון" שבראש פרשתנו, למשל, תורגם בתרגומי התורה לאנגלית בשלל אופנים: hearken, completely obey, pay attention, heed ו-hear. אין מילה אנגלית יחידה הקרובה לכל המובנים האלה יחדיו – אך כזו היא משמעותו של 'לשמוע' המקראי. גם בעברית המודרנית המשמעות העיקרית של הפועל 'שמע' קרובה בעיקר לפועל hear, והדבר גורם לחלק מהמשמעות של הביטוי "שמע ישראל", למשל, לעבור לחלק מאתנו ליד האוזן. כשהמקרא אומר 'שמע' הוא מתכוון גם, במידה כזו או אחרת, לומר 'שמע בקולו של מישהו', 'שם לב' ו'הקשיב'. לעתים הוראתו היא אפילו 'הבין', כמו למשל בסיפור מגדל בבל, שם אומר אלוהים "הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ" (בראשית יא, ז).

מפליאה העובדה כי אף על פי שבתורה יש תרי"ג מצוות, אין בה שום מילה שמשמעותה היא פשוט "לציית". כשנדרשה מילה כזו בעברית המודרנית, הפועל צי"ת הושאל מן הארמית. כשהתורה רוצה לומר לנו שנעשה כדבר ה', היא מצווה עלינו 'לשמוע'. חשיבותה של עובדה לשונית זו רבה מכפי שאפשר להעלות על הדעת. שכן היא מלמדת כי ציות עיוור אינו נחשב מעלָה ביהדות. ה' רוצה שנבין את המצוות שהוא נותן לנו. הוא רוצה שנהרהר בהן ונחשוב מדוע ניתנה מצווה זו ולא אחרת. הוא רוצה שנקשיב, שנהגה, שנתעמק, שנַפְנים, שנגיב. הוא רוצה שנהיה עַם שומע.

יוון העתיקה הייתה תרבות ויזואלית. תרבות של פיסול, אדריכלות, תיאטרון ומופעי ראווה. בעיני היוונים בכלל, ואצל אפלטון במיוחד, ידיעה הינה צורה של ראייה. היהדות, כפי שהראה פרויד במסתו 'האיש משה ואמונת הייחוד', היא תרבות לא ויזואלית. אנחנו עובדים א-לוה שאיננו יכולים לראות; ועשיית פסל ותמונה מקודשים אסורה באיסור חמור. ביהדות איננו רואים את אלוהים; אנו שומעים אותו. הידיעה היא צורה של שמיעה. צחוק הגורל הוא שפרויד עצמו, שיחסו ליהדות היה מסויג ביותר, המציא את הפסיכואנליזה שהינה ריפוי-בהקשבה: השמיעה כתראפיה.[ii]

ביהדות, אם כן, השמיעה היא מעשה רוחני במהותו. לשמוע לאלוהים משמעו להיות פתוח לאלוהים. משה אומר זאת לכל אורך ספר דברים: "והיה עקב תשמעון". הוא הדבר גם במנהיגות, ובעצם בכל היחסים הבין-אישיים לצורותיהם. לפעמים, המתנה הגדולה ביותר שבידנו לתת למישהו היא להקשיב לו.

ויקטור פראנקל, ששרד במחנה אושוויץ, יצר בעקבות זאת את הלוגותרפיה, סוג חדש של פסיכותרפיה המבוסס על כך שכל אדם מחפש משמעות. פעם סיפר כיצד התקשרה אליו מטופלת באמצע הלילה ואמרה לו בשלווה שהיא עומדת להתאבד. הוא החזיק אותה על קו הטלפון למשך שעתיים, ושטח באוזניה שורה ארוכה של סיבות טובות לִחיות. לבסוף אמרה שהיא מתחרטת, והיא לא תשים קץ לחייה. בפגישתם הבאה שאל אותה איזו מכל הסיבות שפירט גרמה לה לשנות את דעתה. "אף לא אחת מהן", ענתה. "מדוע אם כן", שאל, "החלטת שלא להתאבד?" היא ענתה שעצם העובדה שמישהו היה מוכן להקשיב לה במשך שעתיים באישון לילה שכנעה אותה שהחיים, ככלות הכול, ראויים לחיותם.[iii]

בשנות כהונתי כרב הראשי לבריטניה הייתי מעורב בכמה וכמה ניסיונות להשיג גיטין מבעלים סרבנים. את כל המקרים פתרנו לא באמצעים משפטיים, אלא במעשה פשוט: הקשבה. הקשבה עמוקה, אשר שכנעה את שני הצדדים כי אנו כורים אוזן לכאבם ולתחושת הצדק שלהם. נדרשו לנו לשם כך שעות ארוכות של ריכוז מוחלט, והימנעות מוקפדת מכל שיפוט והכוונה. ההקשבה שלנו הצליחה למוסס את שכבות המרירוּת, והצדדים היו מסוגלים ליישב את ענייניהם בינם לבין עצמם. בהקשבה יש מרפא; לפעמים היא אפילו טיפול נמרץ.

לפני שנעשיתי רב ראשי עמדתי בראש תוכנית ההכשרה שלנו לרבנים, ג'וז קולג'. במסגרת זו הֵרַצנו בשנות השמונים תוכנית שהיא מן המתקדמות ביותר שתוכּנו אי פעם. היא כללה לימודי ייעוץ שנמשכו שלוש שנים. אנשי המקצוע שגייסנו להוראת הקורס הציבו בפנינו תנאי: שניקח את כל התלמידים למקום מבודד למשך יומיים, ורק אלה מהם שיסכימו לעשות זאת יורשו להשתתף בקורס.

לא ידענו מה היועצים מתכננים לעשות שם, אך עד מהרה גילינו. הם תכננו ללמד את שיטתו החלוצית של קארל רוג'רס הידועה בשם 'טיפול ממוקד בלקוח' או 'טיפול לא דירקטיבי'. שיטה זו דורשת מהמטפל הקשבה פעילה למטופל והצגת שאלות שישקפו לו את מה שאמר, אך הימנעות ממתן הדרכה מפורשת.

כשפרחי הרבנות הבינו במה מדובר, הם התחילו למחות. השיטה נראתה מנוגדת לעצם מהותם. להיות רב פירושו ללמד, להדריך, לומר לאנשים מה לעשות. המתיחות בין היועצים לבין הרבנים הצעירים גלשה לקראת משבר, כדי כך שנאלצנו להפסיק את הקורס למשך שעה ולנסות ליישר את ההדורים בין משנתם של היועצים לבין מה שנראה היה לתלמידים כעמדתה של התורה. בשעה ההיא התחלנו לחשוב, לראשונה באופן קבוצתי, על הממד הרוחני של ההקשבה, של "שמע ישראל".

מאחורי הטיפול הממוקד בלקוח עומדת אמת גדולה: שההקשבה היא מן המידות החשובות ביותר בחיים הדתיים. ספר דברים משמיעֵנו שוב ושוב כי אם אנחנו רוצים שאלוהים יקשיב לנו, עלינו להיות מוכנים להקשיב לו. ואם נלמד להקשיב לו, נלמד לבסוף להקשיב גם לזולתנו: לזעקתם החרישית של הגלמוד ושל העני, של החלש ושל הפגיע, של האנשים שכאבם קיומי.

כשה' נראה לשלמה המלך בחלומו, ושאל אותו מה לתת לו, שלמה השיב שהוא רוצה "לֵב שֹׁמֵעַ" (מלכים א' ג, ט). מילים אלו נבחרו בקפידה. חוכמתו של שלמה הייתה טמונה, לפחות בחלקה, ביכולתו להקשיב, לשמוע את הרגש שמאחורי המילים, להבין גם את הבלתי אמור. קל למצוא מנהיגים היודעים לדבר; קשה למצוא מנהיגים היודעים להקשיב. אבל במקרים רבים, ההבדל בין מנהיג קטן לגדול מצוי בהקשבה.

ביהדות, שעמדתה המוסרית מחשיבה כל כך את כבוד האדם, ההקשבה חשובה במיוחד. עצם מעשה ההקשבה הוא צורה של מתן כבוד. אספר לכם סיפור שימחיש זאת. משפחת המלוכה הבריטית ידועה כדייקנית: באה במועד ועוזבת במועד. לעולם לא אשכח את האירוע – עוזרי המלכה אמרו לי שמעולם לא ראו שכמותו – שבו נשארה המלכה שעתיים יותר מן המתוכנן. הדבר היה ב-27 בינואר 2005, יום השנה השישים לשחרור אושוויץ. המלכה הזמינה ניצולים לקבלת פנים בארמון סנט ג'יימס. לכל אחד מהם היה סיפור אישי לספר, והמלכה הניחה לכל אחד מהם לספרו כאוות נפשו. בזה אחר זה הם באו אליי ואמרו, "לפני שישים שנה לא ידעתי אם אחיה ביום המחרת, והנה אני מדבר עם המלכה". מעשה זה של הקשבה סבלנית היה ממעשי החן והחסד המלכותיים ביותר שחזיתי בהם מימיי. ההקשבה היא אישור מעומק הלב לאנושיותו של הזולת.

בהתגלות בסנה, כאשר הטיל הקב"ה על משה את עול המנהיגות, ענה משה: "לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי, גַּם מִתְּמוֹל, גַּם מִשִּׁלְשֹׁם, גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ. כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי" (שמות ד, י). מדוע בחר ה' דווקא אדם שקשה לו לדבר כמנהיג לעם ישראל? אולי מפני שמי שקשה לו לדבר לומד כיצד להקשיב.

מנהיג הוא אדם שיודע להקשיב: לזעקתו הדוממת של הזולת – ולקול הדממה הדקה של אלוהים.

להקשיב לאומה שלמה.

גם פרנקלין רוזוולט הבין כי הנהגה מתחילה בהקשבה, אך אצלו ההקשבה קיבלה ממדים כמעט לאומיים. במהלך שנות כהונתו קיבל הבית הלבן מיליוני מכתבים מאזרחים. בשיא ימי השפל הגדול והמלחמה הגיעו לעיתים עשרות אלפי מכתבים ביום. רוזוולט לא הסתפק בקריאה סלקטיבית: הוא הקצה זמן ומשאבים לעבור על מכתבים אישיים, לעיתים מאות בשבוע, וביקש מעוזריו להביא בפניו חתכים מייצגים של קולות הציבור.

אך הוא לא הסתפק בכך. הוא יצא אל העם. במסעותיו ברחבי ארצות הברית, ברכבות, ברכבים ואף באוניות – גמע עשרות אלפי קילומטרים. כבר במסע הבחירות של 1932 לבדו נסע למעלה מ-20,000 קילומטרים ונשא מאות נאומים. גם כנשיא המשיך בכך, ביקר בעיירות קטנות ובאזורים כפריים, שוחח עם חקלאים, פועלים ומובטלים.

שיחותיו המפורסמות ברדיו, שהזכרנו פה לא מעט, לא היו רק נאומים, הן היו המשך ישיר של אותה הקשבה. הוא דיבר מתוך מה ששמע. הוא ניסח מדיניות מתוך הקשבה למצוקה. כך נוצר מעגל: העם מדבר – הנשיא מקשיב – ואז הוא משיב בקול שמרגיש אישי לכל מאזין.

רוזוולט הבין כי כדי להנהיג אומה, אין די בלדבר אליה; יש לשמוע אותה תחילה. לא רק את קולותיה הרמים, אלא גם את המכתבים השקטים, את הסיפורים הפרטיים, את החרדות שאינן תמיד נאמרות בקול.

הרב זקס מלמד כי "שמיעה" איננה רק פעולה פיזית, אלא מעשה רוחני של הבנה, הפנמה ופתיחות אמיתית לזולת.

הקשר בין צ'רצ'יל לבין רוזוולט ממחיש זאת היטב. צ'רצ'יל חצה שוב ושוב את האוקיינוס כדי להיפגש, לשוחח ולבנות אמון אישי; רוזוולט, מצדו, הקדיש שנים להקשבה לקולות העם האמריקני, דרך מסעות ברחבי המדינה, מכתבים אישיים ושיחותיו ליד האח.

שניהם הבינו כי הנהגה איננה רק היכולת לדבר, אלא גם היכולת לשמוע באמת: להבין פחדים, לזהות צרכים ולתת לאדם שמולם תחושה שקולו נשמע. אולי משום כך, דווקא בשנות המלחמה הגדולה ביותר, הצליחו לבנות לא רק ברית צבאית, אלא גם ברית של הקשבה.

מקורות:

[i] בין המימרות הידועות על טיבו הלא מושלם של כל תרגום באשר הוא, נציין את זו של חיים נחמן ביאליק, כי שירה מתורגמת היא כנשיקה מבעד למטפחת; את הערתו של המשורר האמריקני רוברט פרוֹסט כי שירה היא "מה שאובד בתרגום"; ואת הדימוי שהציע בעל 'דון קישוט', מיגל דה-סרוונטס, לטקסט מתורגם: הוא דומה לצדו התחתון של שטיח, שכן אפשר לראות בו את המתווה הכללי של הדוגמה שאנו יודעים שישנה בצד השני, אך אין בו קווים ברורים והוא מלא בקצות חוט רופפים.

[ii] ידועה יותר הגדרתה של הפסיכואנליזה כריפוי בדיבור, הגדרה שניתנה לה בידי אנה או' (ברטה פפנהיים), מן המטופלות הידועות של פרויד. אלא שההגדרה "ריפוי בהקשבה" מדויקת יותר. ההקשבה הפעילה של הפסיכואנליטיקן היא המאפשרת את הדיבור התרפויטי, או הקתרטי, של המטופל.

[iii] Anna Redsand, Viktor Frankl, a life worth living, Houghton Mifflin Harcourt, 2006, 113-114.

לעוד עקרונות מנהיגותיים:

דברי הרב זקס נלקחו במלואם מהאתר למורשת הרב זקס, הרב יונתן זקס שיעורים במנהיגות- ניתן לרכוש את ספרי הרב זקס באתר: https://rabbisacks.org/%D7%A1%D7%A4%D7%A8%D7%99%D7%9D/%d7%a9%d7%99%d7%a2%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%9e%d7%a0%d7%94%d7%99%d7%92%d7%95%d7%aa/

אין כוונה לעשות כל שימוש מסחרי במאמר זה.

מנהיגות בשידור ישיר מאת דן ממט

צ'רצ'יל שיעור בניהול מאת דן ממט