פרשת פקודי- רב, נשיא, וראש ממשלה יושבים לקפה

משנת הרב זקס פוגשת את המנהיגות של וינסטון צ'רצ'יל ופרנקלין רוזוולט.

לזכרו של סרן איתן ישראל שכנזי הי"ד שנפל בקרב ברצועת עזה, להצלחת אשתו הלל, ולנחמה לכל משפחות השכול שהקריבו עבורינו- החיים כאן, את היקר מכל.

לחגוג הישגים כדי לעצב תודעה לאומית.

אחד האתגרים הגדולים של מנהיגות בזמן מלחמה הוא לא רק לעמוד מול האויב, אלא לשמר את רוח העם לאורך זמן. לאחר ההצלחה בפינוי דנקרק בשנת 1940, היה ברור כי מדובר בהצלחה חלקית בלבד: אמנם מאות אלפי חיילים חולצו, אך הציוד אבד, והמלחמה רק החלה. צ'רצ'יל בחר לראות באירוע הזה לא רק נסיגה, אלא הישג שיש לחגוג. הוא הגדיר את הפינוי כ"נס ההצלה", ובכך העניק לציבור תחושה כי למרות הקשיים, יש במה להתגאות. במקום תחושת תבוסה, נוצרה תחושת מסוגלות. צ'רצ'יל בהחלט גם איזן את המסר בכך שהדגיש כי "מלחמות לא מנצחים בעזרת נסיגות".

גישה זו חזרה על עצמה גם בהמשך. בקרב על בריטניה, כאשר חיל האוויר המלכותי הצליח להדוף את ההפצצות הגרמניות, הדגיש צ'רצ'יל את תרומתם של הטייסים במשפט שהפך לאגדי: "מעולם לא חבו רבים כל כך, הרבה כל כך, למעטים כל כך". הוא לא רק תיאר הצלחה צבאית הוא העניק לה משמעות מוסרית ורגשית. בכך העלה את רוח האומה כולה, ויצר תחושה שהמאבק נושא פרי. הציבור לא ראה רק את ההפצצות וההרס, אלא גם את הניצחונות, הקטנים והגדולים.

דוגמה בולטת במיוחד לגישתו הייתה לאחר הניצחון בקרב אל־עלמין בשנת 1942. זה היה אחד מרגעי המפנה במלחמה, והניצחון של כוחות בעלות הברית בצפון אפריקה סימן כי גרמניה איננה בלתי מנוצחת. צ'רצ'יל הבין את חשיבות הרגע, לא רק מבחינה צבאית, אלא מבחינה נפשית ותודעתית. הוא ביקש שכל הכנסיות בבריטניה יצלצלו בפעמונים כדי לציין את הניצחון. צלצול הפעמונים היה סמל עמוק, הצלצול נשמר לרגע של ניצחון. כאשר הפעמונים נשמעו, הם הפכו לחגיגה לאומית, ביטוי פומבי לכך שהמאבק מתקדם.

גם הישגים אזרחיים קיבלו מקום של כבוד. פתיחת מפעל חדש, עמידה ביעדי ייצור, או שיקום שכונה שהופצצה, כל אלו הוצגו כהצלחות לאומיות. צ'רצ'יל הבין כי כאשר העם חש שהמאמצים נושאים פרי, גם אם חלקי, הוא ממשיך להשקיע.

כמו משה שבירך את בני ישראל לאחר השלמת המשכן, כך צ'רצ'יל שיבח את אזרחיו והעלה את תחושת המסוגלות שלהם. הוא הראה להם כי הם אינם רק שורדים, הם מצליחים!.

בריטניה לא רק עמדה מול האיום, אלא למדה לראות בעצמה אומה המסוגלת לגדולות, גם בתנאים הקשים ביותר.

עלינו לשבח.

אם רוצה מנהיג להפיק מבני קהילתו את המיטב, עליו לתת להם הזדמנות להראות שהם מסוגלים למעשים גדולים – ואז לחגוג את הישגיהם. זה מה שמתרחש ברגע מכריע לקראת סוף פרשתנו, רגע המוביל בעקבותיו את חומש שמות רב המעקשים והמרי אל חתימתו הנשגבת.

בני ישראל השלימו את מלאכת בניית המשכן. ואז מספרת התורה –

וַתֵּכֶל כָּל עֲבֹדַת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד. וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ... וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת כָּל הַמְּלָאכָה, וְהִנֵּה עָשׂוּ אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' כֵּן עָשׂוּ. וַיְבָרֶךְ אֹתָם מֹשֶׁה.שמות לט, לב ו-מג

מילים פשוטות למשמע אוזן – אך באוזן המיומנת מתהדהד בהן כתוב אחר, מסוף סיפור הבריאה בספר בראשית:

וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם. וַיְכַל אֱ-לֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה, וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה. וַיְבָרֶךְ אֱ-לֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ, כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱ-לֹהִים לַעֲשׂוֹת.שמות ב, א-ג

שלוש מילות מפתח מופיעות בשני הקטעים: "מלאכה" (או "עבודה"), "ויכל" (להטיותיה) ו"ויברך". ההדהוד אינו מקרי. זו דרכה של התורה לאותת על קשר בין כתובים, ולרמוז שאת המצווה או הסיפור האחד יש לקרוא לאורו של השני. במקרה שלפנינו, התורה מדגישה שבחומש שמות הושלם מה שהתחיל בחומש בראשית, מלאכה הִשלימה מלאכה. שימו לב לדמיון, וגם להבדלים. ספר בראשית התחיל במעשה של בריאה אלוהית. ספר שמות נחתם במעשה של יצירה אנושית.

ככל שנעמיק לבחון את הפרטים בשני הכתובים, כך יתחוורו לעינינו קשרי-הקשרים המחושבים שנטוו ביניהם. סיפור הבריאה בספר בראשית מאורגן בקפידה סביב סדרות בנות שבעה איברים. מסופר בו על שבעה ימים. המילה "טוב" מופיעה בו שבע פעמים, המילה "אלוהים" 35 פעמים (7 כפול 5), והמילה "ארץ" – 21 (7 כפול 3). בפסוק הפותח את הסיפור ואת הספר יש שבע מילים, בפסוק השני 14, ובפסקה החותמת אותו, פסקת "ויכולו" זו שציטטנו כאן, 35. בסיפור כולו יש 469 מילים (7 כפול 67).

והנה, גם סיפור בניית המשכן בפרשות ויקהל-פקודי בנוי סביב המספר שבע.  המילה "לב" מופיעה שבע פעמים בקטע שמשה מפרט בו את החומרים שישמשו בבנייה (שמות לה, ה-כט), ועוד שבע פעמים בקטע המתאר כיצד בצלאל ואהליאב מתמנים לעשות את המלאכה (לה, לד – לו, ח). המילה תרומה מופיעה בסיפור שבע פעמים. בפרק לט, המתאר את הכנת בגדי הכהונה, מופיע הביטוי "כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה" שבע פעמים – ועוד שבע בפרק מ.

התורה מפנה אפוא את תשומת לבנו לזיקה שבין בריאת העולם ובניית המשכן. עכשיו אנו מבינים מה המשכן ייצג: הוא היה מיקרוקוסמוס, יקום בזעיר אנפין, שנבנה באותם "חוכמה" ודיוק שהעולם נברא בהם; מרחב של סדר אל מול תוהו הישימון חסר-הצורה, המאיים-תמיד, שבלב האדם. המשכן היה תזכורת מוחשית לשכינתו של אלוהים בקרב המחנה – שהיא בפני עצמה מטפורה לשכינתו בעולם כולו.

רעיון גדול והרה גורל מתעצב פה. בני ישראל, שהצטיירו לאורך רוב ספר שמות כממורמרים וככפויי טובה, קיבלו לאחר חטא העגל הזדמנות להוכיח שניתן לגאול אותם; שהם מסוגלים למעשים גדולים. הם קפצו על ההזדמנות הזאת. הם הוכיחו שהם יכולים להיות יצירתיים. בנדיבות לב ובכישרון כפיים בנו עולם מיניאטורי. במעשה סמלי זה הוכיחו שהם מסוגלים להיות, כניסוחם הקולע של חז"ל, "שותפים במעשה בראשית".

בזאת נסללה הדרך להשבת עוז רוחם של בני ישראל ולשיקום תפיסתם העצמית כאומת הברית. אנו היהודים איננו מאמינים שאנו מוכתמים לעד בחטא קדמון, ושאיננו מסוגלים לגדולה מוסרית. להפך: עצם העובדה שנבראנו בצלם אלוהים פירושה שאנו, בני האדם, לבדנו מכל היצורים החיים, ניחנו ביכולת ליצור. כשהישגם היצירתי הראשון של בני ישראל הגיע להבשלתו, משה בירך אותם, ואמר, על פי חז"ל, "יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם".[i]  גדולתנו הפוטנציאלית טמונה ביכולת שלנו ליצור מבנים, מערכות יחסים וחיים הנעשים בית לשכינה.

בברכו את בני ישראל ובשבחו את הישגם הראה להם משה את הדרך למעלה. הוא לימד אותם מה בידם להיות. זוהי חוויה שבכוחה להיות מְשַׁנַּת-חיים. אשתף אתכם בדוגמה שחוויתי, מקרה בן זמננו.

סמוך לאחר מתקפת 11 בספטמבר 2001 קיבלתי מכתב מאישה לונדונית שאת שמה לא זיהיתי תחילה. היא כתבה לי שבבוקר המתקפה על מרכז הסחר העולמי הרציתי על דרכים להעלאת קרנו של מקצוע ההוראה, והיא קראה על כך בעיתון. הדבר גרם לה לכתוב אליי ולהזכיר לי פגישה שהייתה לנו שמונה שנים קודם לכן.

אז, ב-1993, היא הייתה מנהלת של בית ספר מקרטע. היא שמעה כמה מתוכניות הרדיו שלי, חשה קרבה לדברים שאמרתי, וחשבה שאולי תהיה לי תשובה לַבעיה שהטרידה אותה. הזמנתי אותה לבוא עם שניים מסגניה לביתנו. היא סיפרה לי שהמורל בבית הספר, בקרב המורים, התלמידים וההורים כאחד, ירוד מאי פעם. הורים העבירו ממנו את ילדיהם. מספר התלמידים הנרשמים ירד מ-1,000 ל-500. תוצאות הבחינות היו גרועות: רק 8 אחוזים מהתלמידים השיגו ציונים גבוהים. ברור היה שאם לא ייעשה שינוי דרמטי, יהיה צורך לסגור את בית הספר.

דיברנו כשעה על נושאים כלליים – בית הספר כקהילה, הדרך ליצור אתוס וכן הלאה – עד שהבנתי לפתע ששיחתנו דומה לרכבת שעלתה על הפסים הלא נכונים. המנהלת מתמודדת עם בעיה מעשית, לא עם בעיה פילוסופית. אמרתי: "אני רוצה שתחיי מילה אחת: לחגוג". היא השיבה לי באנחה. "אתה לא מבין – אין לנו שום דבר לחגוג. הכול אצלנו מתפורר". "אם כך", עניתי, "תמצאו משהו לחגוג. אם תלמיד אחד הצליח השבוע יותר מבשבוע שעבר, תחגגו. אם למישהו יש יום הולדת, תחגגו. אם הגיע יום שלישי, תחגגו". היא נראתה בלתי משוכנעת, אך הבטיחה לנסות את הרעיון.

עכשיו, לאחר שמונה שנים, היא כתבה כדי לספר לי מה אירע מאז. שיעור מקבלי הציונים הגבוהים נסק מ-8 אחוזים ל-65. מספר התלמידים הנרשמים שב ועלה מ-500 ל-1,000. את החדשות המרעישות היא שמרה לסוף: זה עתה עוטרה בתואר דֵיים של מסדר האימפריה הבריטית, אחד מתוארי הכבוד הגבוהים ביותר שהמלכה יכולה להעניק. התואר ניתן לה לרגל תרומתה לחינוך. "רק רציתי שתדע", סיימה את מכתבה, "כיצד שינתה מילה אחת את בית הספר ואת חיי".

היא הייתה מורה נהדרת, ולבטח לא נזקקה לעצתי. היא הייתה מוצאת את התשובה בעצמה בכל מקרה. אולם אף פעם לא היה לי ספק שהאסטרטגיה תצליח. צמיחתנו האישית היא במידה רבה נגזרת של ציפיותיהם של אחרים מאיתנו. אם הן נמוכות, אנחנו נשארים קטנים. אם הן גבוהות, אנחנו מעפילים אליהן.

אבסורדי הוא הרעיון שלכל אחד מאיתנו יש מנה קבועה של משכל, של מידות טובות, של יכולת לימודית, של מוטיבציה ושל דחף. אמנם לא כולנו יכולים לצייר כמו מונֶה או לחבר מוסיקה כמו מוצרט. אבל לכל אחד מאיתנו יש כישרונות ויכולות העשויים להישאר רדומים כל חיינו עד שמישהו יעורר אותם.

כולנו יכולים להגיע לגבהים שמעולם לא חשבנו שנגיע אליהם. כל שנחוץ לשם כך הוא שנפגוש אדם המאמין בנו, מאתגר אותנו, ולבסוף, משנענינו לאתגר, מברך אותנו וחוגג את הישגינו. זה הדבר שמשה עשה לאחר חטא העגל. תחילה נתן לבני ישראל ליצור, ואז בירך אותם ואת יצירתם בברכה שהיא מן הפשוטות והיפות שבכל הברכות: שהשכינה תשרה במעשה ידיהם.

השבח הוא חלק הכרחי מן ההנעה. הוא העלה בית ספר על המסלול. בעידן קדום יותר, ובהקשר קדוש יותר, הוא העלה את בני ישראל על המסלול. שבחו, אפוא, את זולתכם.

כשאנו חוגגים את הישגיהם של אחרים, אנו משנים חיים.

להעצים אומה באמצעות הכרה בהצלחותיה.

כאשר רוזוולט נכנס לבית הלבן בשנת 1933, ארצות הברית הייתה שקועה במשבר עמוק. האתגר לא היה רק כלכלי, אלא פסיכולוגי: הציבור איבד אמון ביכולתו להתאושש. רוזוולט הבין כי עליו לא רק להפעיל תוכניות, אלא גם להראות שהן מצליחות. כל צעד קדימה, גם אם קטן, הפך לאירוע שיש לציין ולחגוג.

לאחר סגירת הבנקים הזמנית ופתיחתם מחדש, פנה רוזוולט לאומה והדגיש כי האזרחים החזירו את אמונם במערכת. כאשר פרויקטים של עבודות ציבוריות החלו להניב תוצאות, כבישים חדשים, סכרים, חיבור אזורים לחשמל, הוא הציג אותם כהישגים לאומיים. התמונות והדיווחים לא עסקו רק בעבודות עצמן, אלא באנשים: עובדים שחזרו למעגל העבודה, קהילות שהתחדשו, אזורים שנפתחו להזדמנויות חדשות.

אחד הצעדים הסמליים והמעניינים היה במסגרת תוכנית ההתאוששות התעשייתית. בתי עסק שהצטרפו לתוכנית וקיבלו על עצמם לפעול לפי עקרונותיה קיבלו שלט קטן לתלייה בכניסה לחנות או למפעל. על השלט נכתב: "אנחנו עושים את שלנו" (We Do Our Part). השלט הפך במהרה לסמל ציבורי. לקוחות ראו אותו וידעו כי העסק משתתף במאמץ הלאומי לשיקום הכלכלה. בעלי העסקים חשו גאווה בכך שהם חלק ממשימה רחבה יותר. כך נוצרה חגיגה של השתתפות, כל חנות, כל מפעל, כל עובד, היו חלק מן הסיפור הלאומי.

רוזוולט גם הקפיד לשבח קבוצות שונות בציבור. הוא דיבר על החקלאים שהגדילו את הייצור, על הפועלים שהתגייסו לבנייה, ועל אנשי העסקים ששיתפו פעולה עם תוכניות השיקום. בכך יצר תחושה שכל מגזר תורם להצלחה. כמו בסיפור שהביא הרב זקס על בית הספר, עצם החגיגה של הישגים, גם אם חלקיים, העלתה את הציפיות.

הציבור האמריקני החל לראות בעצמו אומה המסוגלת להתגבר על המשבר, ולא רק קורבן שלו.

כאשר אנשים ראו את השלטים, את הפרויקטים החדשים ואת ההכרה הציבורית במאמץ שלהם, הם הבינו שהמאמץ המשותף נושא פרי. ההכרה הזו חיזקה את הביטחון העצמי הלאומי, והפכה את ההתאוששות הכלכלית לתהליך שבו הציבור כולו שותף ומוערך.

הרב זקס מלמד כי מנהיגות איננה מסתפקת בהצבת משימה; עליה גם להכיר בהצלחתה ולחגוג אותה.

משה העניק לבני ישראל את האפשרות ליצור, ואז בירך אותם והראה להם מה בידם להיות.

צ'רצ'יל עשה זאת כאשר הדגיש כל הישג, מדנקרק, דרך הקרב על בריטניה ועד צלצול הפעמונים לאחר קרב אל־עלמין, והפך אותם למקור גאווה לאומית.

רוזוולט עשה זאת כאשר הציג כל התקדמות כהוכחה ליכולת האומה להתחדש, ואף העניק לאזרחים סימן מוחשי: "אנחנו עושים את שלנו".

שלושתם הבינו כי השבח איננו פרט שולי, אלא כוח מניע. כאשר מנהיג חוגג את הישגי אנשיו, הוא אינו רק מציין את העבר, הוא מעצב את העתיד ומזמין את הציבור להגיע לגבהים חדשים.

מקורות:

[i] ספרי במדבר, פינחס קמג.

לעוד עקרונות מנהיגותיים:

דברי הרב זקס נלקחו במלואם מהאתר למורשת הרב זקס, הרב יונתן זקס שיעורים במנהיגות- ניתן לרכוש את ספרי הרב זקס באתר: https://rabbisacks.org/%D7%A1%D7%A4%D7%A8%D7%99%D7%9D/%d7%a9%d7%99%d7%a2%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%9e%d7%a0%d7%94%d7%99%d7%92%d7%95%d7%aa/

אין כוונה לעשות כל שימוש מסחרי במאמר זה.

מנהיגות בשידור ישיר מאת דן ממט

צ'רצ'יל שיעור בניהול מאת דן ממט