פרשת צו- רב, נשיא, וראש ממשלה יושבים לקפה

משנת הרב זקס פוגשת את המנהיגות של וינסטון צ'רצ'יל ופרנקלין רוזוולט.

לזכרו של סרן איתן ישראל שכנזי הי"ד שנפל בקרב ברצועת עזה, להצלחת אשתו הלל, ולנחמה לכל משפחות השכול שהקריבו עבורינו- החיים כאן, את היקר מכל.

להקשיב למה שאינך מבין

במהלך מלחמת העולם השנייה, וינסטון צ'רצ'יל נדרש להכיר לא רק במגבלות כוחו, אלא גם במגבלות הבנתו.

מלחמת העולם השנייה לא הייתה רק מלחמה של צבאות, אלא גם מלחמה של מוחות, מדע וטכנולוגיה. גרמניה הנאצית השקיעה משאבים עצומים בפיתוח מערכות נשק מתקדמות כדוגמת מכ"ם, ניווט מבוסס גלי רדיו, ואף טילים מונחים ראשוניים. עבור פוליטיקאי בן דורו של צ’רצ’יל, אלו לא היו מושגים אינטואיטיביים. הם דרשו שפה אחרת, הבנה אחרת, ולעיתים גם אמון בדברים שלא ניתן לראות בעין.

כאן נכנס לתמונה רג'ינלד ויקטור ג'ונס (R. V. Jones), פיזיקאי צעיר יחסית- בשנות העשרים, שהפך לאחד האנשים המרכזיים במאבק המודיעיני-מדעי מול גרמניה. ג’ונס ואנשיו זיהו כי הגרמנים משתמשים בקרני רדיו כדי להנחות את מפציציהם בדיוק קטלני לעבר ערים בריטיות. הם הבינו שהמלחמה עלולה להיות מוכרעת לא רק בשדה הקרב, אלא גם במעבדות ובתדרים הבלתי נראים.

האתגר לא היה רק טכנולוגי, אלא מנהיגותי. היה צריך להסביר לצ’רצ’יל רעיונות מורכבים, כמעט מופשטים: כיצד “קרן” בלתי נראית יכולה להוביל מטוסים, כיצד ניתן לשבש אותה, וכיצד מאבק על תדרים עשוי להציל ערים שלמות מהפצצה.

צ’רצ’יל יכול היה לפטור זאת בזלזול. הוא יכול היה להעדיף את מה שהוא מכיר- ספינות, טנקים, מטוסים. אך הוא בחר אחרת. הוא הקשיב. הוא שאל. הוא התעמק. הוא לא פחד להגיד "לא הבנתי". ובעיקר הוא נתן אמון.

הרב זקס מסביר על רגעי "שלשלת" כפי שניראה עוד רגע- רגעים המעידים על משבר.

זהו רגע ה"שלשלת" של צ’רצ’יל: ההכרה בכך שיש זירות שהוא איננו שולט בהן, ושדווקא שם עליו להישען על אחרים. הוא לא ניסה להפוך למדען, ולא העמיד פנים שהוא מבין עד הסוף. במקום זאת, הוא יצר מרחב שבו אנשי מקצוע יכלו להשפיע באמת, גם כאשר דבריהם ערערו על תפיסות קיימות.

בזכות הבחירה הזו, הצליחה בריטניה לשבש את מערכות הניווט הגרמניות, להטעות את האויב, ולהציל אינספור חיים. הנהגתו של צ’רצ’יל לא התבטאה רק בנאומים הגדולים, אלא גם ביכולתו לשתוק, להקשיב, ולתת מקום למה שאינו מבין ואחרים כן.

דווקא מתוך ההכרה בגבול, נוצר יתרון.

שלשלת אמיצה של משברי זהות.

מנהיגים טובים מכירים את המגבלות שלהם. הם אינם מנסים לעשות הכול בעצמם. הם בונים צוותים. בתחומים שאינם מצטיינים בהם, הם מפנים מקום לטובים מהם. הם מבינים את חשיבותם של איזונים ובלמים ושל הפרדת רשויות. הם מקיפים את עצמם באנשים שונים מהם. הם מבינים את הסכנה שבריכוז כל הכוח אצל אדם יחיד. אלא שהכרת מגבלותינו, ההתוודעות לדברים שאיננו יכולים לעשות, ואף לדברים שאיננו יכולים להיות, עלולה להיות חוויה מכאיבה. לעתים היא כרוכה במשבר רגשי.

בתורה מופיעים ארבעה סיפורים מרתקים על משברים מסוג זה. המשותף להם אינו מילים, אלא מנגינה. בקהילות ישראל, מקדמת דנא, התורה לא רק נקראת אלא גם מזומרת. משה באחרית ימיו קרא לתורה "שירה".[i] מסורות נגינה שונות התפתחו בארץ ישראל ובבבל, ובמאה העשירית נוצרה בידי בעלי המסורה בטבריה מערכת סימון שיטתית לטעמי המקרא. אחד מטעמי המקרא נדיר במיוחד. שמו שלשלת, צורתו מסולסלת, ונגינתו עולה ויורדת, עולה ויורדת. בכל חמשת חומשי תורה גם יחד הוא מופיע רק ארבע פעמים. בכל פעם שהוא מופיע, הוא מאותת על משבר קיומי. שלוש שלשלות נמצאות בספר בראשית. הרביעית – בפרשתנו. כפי שנראה להלן, שלשלת רביעית זו מסמנת משבר הנוגע למנהיגות. במובן רחב יותר נכון הדבר גם לשלוש הקודמות.

השלשלת הראשונה מופיעה בסיפורו של לוט. לוט התיישב בסדום אחרי שנפרד מדודו אברהם. הוא נטמע באוכלוסייה המקומית. בנותיו נישאו לתושבי העיר. הוא עצמו ישב בשער העיר, כלומר היה כנראה שופט. ואז הגיעו לסדום שני זרים והורו לו לעזוב את העיר, שכן אלוהים עומד להחריב אותה. אולם לוט היסס. הוא התמהמה. ועל המילה "וַיִּתְמַהְמָהּ" מסומנת שלשלת (בראשית יט, טז). לוט היה קרוע, מסוכסך. הוא חש שהזרים צודקים. העיר אכן עמדה להיהרס. אלא שכל עתידו היה משוקע בזהותו החדשה, זו שביקש לסגל לעצמו ולבנותיו. הזָרים, הלוא הם המלאכים, תפסו אותו בכוח ולקחו אותו למקום מבטחים; אלמלא עשו כן, הוא היה מתמהמה רגע אחד יותר מדי.

השלשלת השנייה מופיעה כאשר אברהם מבקש מעבדו – אליעזר, לפי המסורת – למצוא כלה לבנו יצחק. המפרשים סבורים שאליעזר לא היה שלם עם השליחות. אם יצחק לא יתחתן ולא יוליד ילדים, יורשי נחלתו של אברהם יהיו בבוא היום אליעזר וצאצאיו. אברהם כבר אמר זאת לפני שנפקד בבן:

"ה׳ אֱ־לֹהִים, מַה תִּתֶּן לִי וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי וּבֶן מֶשֶׁק בֵּיתִי הוּא דַּמֶּשֶׂק אֱלִיעֶזֶר?... הֵן לִי לֹא נָתַתָּה זָרַע, וְהִנֵּה בֶן בֵּיתִי יוֹרֵשׁ אֹתִי!". בראשית ט"ו ב-ג.

אם אליעזר יצליח בשליחותו להביא אישה ליצחק, ואם לזוג יהיו ילדים, יאפסו סיכוייו לרשת את רכושו ונחלתו של אברהם. שני יצרים נאבקו בתוכו: נאמנות לאברהם ושאפתנות אישית. הנאמנות ניצחה, אך לא בלי קרב. בפסוק המספר כיצד אליעזר התפלל להצלחת שליחותו, המילה "וַיֹּאמַר" מוטעמת בשלשלת:

"וַיֹּאמַר: ה׳ אֱ־לֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם, הַקְרֵה נָא לְפָנַי הַיּוֹם וַעֲשֵׂה חֶסֶד עִם אֲדֹנִי אַבְרָהָם". בראשית כ"ד, י"ב.

השלשלת השלישית שולחת אותנו למצרים, אל יוסף המופקד על בית פוטיפר שר פרעה. אשת פוטיפר ניסתה לפתותו, והוא מיאן. הוא אמר לה שאם ישכב עמה יפר את האמון שפוטיפר נותן בו, ויחטא חטא גדול לה׳. אלא שהמילה "וַיְמָאֵן" (בראשית לט, ח) מוטעמת בשלשלת, ובקרב חז"ל ופרשני ימי הביניים יש הרואים בזה רמז למאמץ הגדול של יוסף לסרב לאשת פוטיפר.[ii] הוא כמעט נכנע לה. לא הייתה פה רק ההתנגשות הרגילה שבין פיתוי ואיפוק. זו הייתה התנגשות בין זהויות.

יוסף, אל נא נשכח, חי בארץ חדשה ונוכרייה. אחיו דחו אותו מעל פניהם. הם הבהירו לו שאינם רוצים שיהיה חלק מהמשפחה. הוא מתחיל בחיים חדשים. מדוע עליו לשמור אמונים לקוד ההתנהגות המשפחתי? ברומא התנהג כרומאי, ובמצרים כמצרי! אם אשת אדוניו חפצה בו, למה שלא ייעתר לה? השאלה שיוסף מתחבט בה איננה רק "האם כך נכון לעשות?" אלא גם "האם אני מצרי או עברי?"

שלוש שלשלות, שלושה קונפליקטים פנימיים, שלושתם נוגעים לזהות. כל אחד מאתנו צריך לפעמים להחליט לא רק "מה אעשה?" אלא גם "איזה סוג אדם אהיה?". ואם אנחנו מנהיגים, הכרעה זו גורלית במיוחד. זה המקרה בשלשלת הרביעית, שגיבורהּ המרכזי הוא משה.

אחרי חטא העגל הורה משה לבני ישראל, במצוות ה׳, לבנות משכן: בית שיסמל דרך קבע את שכינתו של ה׳ בקרב העם. מלאכת הבנייה נשלמה, וכל שנותר למשה הוא לקדש לכהונה במשכן את אחיו אהרן ואת בניו. הוא הלביש את אהרן בבגדי הכוהן הגדול, משח אותו בשמן המשחה, והקריב את הקרבנות הנדרשים. והנה, מעל המילה "וַיִּשְׁחָט" (המוסבת על איל המילואים השני, ויקרא ח, כג) מופיעה שלשלת. לאור ניסיוננו בשלושת המקרים הקודמים, אנחנו מבינים שיש פה רמז למאבק פנימי בתודעתו של משה. אבל מהו? בכתובים אין אפילו צל של סימן למשבר אצל משה.

אם נחשוב לרגע, מקור מצוקתו של משה יתחוור לנו היטב. עד עכשיו משה היה מנהיגו של עם ישראל. אהרן תמך בו, ליווה אותו בהופעותיו אצל פרעה והיה דוברו, עוזרו וסגנו. מעתה ואילך אהרן יהיה בעל תפקיד מנהיגותי בזכות עצמו. לא עוד האיש הצועד מאחורי משה: אהרן יעשה דברים שמשה עצמו לא יוכל לעשות. הוא יקריב את קרבנות התמיד במשכן. הוא ינהל את עבודת הקודש. אחת לשנה, ביום הכיפורים, יבצע את סדרת הטקסים שתבטיח לבני ישראל כפרה. אהרן חדל להיות צילו של משה, ומעתה יהיה מנהיג מסוג מיוחד, שמשה נידון שלא להיות. הכוהן הגדול.

התלמוד מוסיף לרגע הזה עוד ממד נוגע ללב. כאשר התגלה אלוהים למשה בסנה, משה ניסה כמה פעמים להשתמט מקריאתו של ה׳ אליו שינהיג את העם. לבסוף אמר לו אלוהים שאהרן יתלווה אליו ויהיה לו לפֶה (שמות ד, יד-טז). על פי התלמוד, ברגע זה איבד משה את הכהונה העתידית לאהרן:

"אני [ה'] אמרתי, אתה כהן והוא לוי- עכשיו הוא כהן ואתה לוי" זבחים ק"ב, עא.

הנה לנו המאבק הפנימי של משה, שהשלשלת מכוונת אליו. משה עומד למנות את אחיו למשרה שהוא עצמו לעולם לא יחזיק בה. הדברים יכלו להתגלגל אחרת, אבל איננו חיים בעולם של 'אִילוּ'. משה בוודאי שמח בשביל אחיו, אבל אי־אפשר שלא יחוש קורט של אבדן. אולי לבו כבר מבַשר לו שאף על פי שהוא הנביא והוא משחרר האומה, הוא לא יזכה למה שאהרן יזכה לו: לראות את בניו ואת בני בניו יורשים אותו בתפקידו. בנו של כוהן הוא כוהן. בנו של נביא, נדיר שיהיה נביא אף הוא.

כל ארבעת סיפורי השלשלת מזכירים לנו דבר אחד: שמגיע רגע שבו אנחנו מוכרחים להחליט מי אנחנו. רגע של אמת קיומית. לוט הוא עברי, לא סדומי. אליעזר הוא עבד אברהם, לא יורשו. יוסף הוא בנו של יעקב, לא מצרי המתנהג בהפקרות. משה הוא נביא, לא כוהן. כדי לומר "כן" לְמה שהננו, דרוש אומץ לומר "לא" למה שאיננו. הדבר כרוך תמיד במאבק ובייסורים. השלשלת ממחישה זאת בנגינתה ובצורתה. אך לבסוף, משהכרענו, אנחנו מסוכסכים עם עצמנו פחות מכפי שהיינו.

הדבר נכון במיוחד באשר למנהיגים, ומשום כך מקרהו של משה בפרשתנו חשוב כל כך. יש דברים שמשה לא נועד לעשות. הוא לא יהיה כוהן. תפקיד זה נופל בחלקו של אהרן. הוא לא יוביל את העם אל עברו המערבי של הירדן. זה יהיה תפקידו של יהושע. כדי להיות נאמן לעצמו, משה נדרש להשלים עם העובדות הללו ברוח טובה. ומנהיג חייב להיות נאמן לעצמו כדי להיות נאמן לעמו.

אל לו למנהיג לנסות להיות כל הדברים בשביל כל האנשים. עליו להסתפק במה שהִנו. ממנהיג נדרש האומץ להיות הוא עצמו – ותנאי לכך הוא הכוח להכיר במה שאינו יכול להיות.

להנהיג מרחוק.

גם פרנקלין רוזוולט הבין שמנהיגות אינה נמדדת רק בנוכחות, אלא גם ביכולת לפעול דרך אחרים.

מגבלותיו הפיזיות, תוצאה של מחלת הפוליו, היו רק חלק מהסיפור. כנשיא של מעצמה עולמית בזמן מלחמה, הוא לא יכול היה להיות בכל מקום, לפגוש כל מנהיג, או לנהל כל משא ומתן בעצמו. העולם היה גדול מדי, מורכב מדי, הנסיעה בכיסא גלגלים בשנות ה-40 דורשת מידי, והזמן דחוק מדי.

במקום לנסות להתגבר על כך בכוח, רוזוולט בחר בדרך אחרת: הוא בנה רשת של "שליחים", אנשים שייצגו אותו, לעיתים למרחקים גדולים, ולעיתים בזירות רגישות במיוחד.

אחד הסיפורים המרתקים בהקשר זה הוא סיפורו של ונדל וילקי. וילקי היה יריבו של רוזוולט בבחירות לנשיאות בשנת 1940. הוא עמד מולו כמועמד הרפובליקני, ובכל זאת, לאחר שהפסיד, בחר רוזוולט לא להדיר אותו, אלא דווקא לקרב אותו.

רוזוולט שלח את וילקי לשליחויות דיפלומטיות ברחבי העולם, לבריטניה, לברית המועצות, למזרח התיכון כדי להיפגש עם מנהיגים, להבין את המציאות בשטח, ולהעביר מסרים בשם ארצות הברית. וילקי לא היה עוד פוליטיקאי; הוא הפך לשגריר של רעיון, של חזון משותף.

זו הייתה החלטה מנהיגותית עמוקה: לקחת אדם שהיה עד לא מזמן יריב פוליטי, ולהפוך אותו לשותף. לא מתוך חולשה, אלא מתוך הבנה שמטרה גדולה דורשת אנשים שונים, גם כאלה שאינם חלק מהמעגל הקרוב.

לצדו של וילקי פעלו שליחים נוספים, אישתו- אלינור רוזוולט, דיפלומטים, יועצים, ואנשי צבא, שיצגו את רוזוולט ברחבי העולם. כל אחד מהם נשא חלק מהאחריות, חלק מהקול, וחלק מהאמון.

זהו רגע ה"שלשלת" של רוזוולט: ההכרה בכך שהנהגה אינה תלויה בנוכחות פיזית מתמדת, ושלעיתים הדרך להנהיג היא דווקא לשחרר שליטה, ולתת לאחרים לפעול בשמך.

רוזוולט לא ניסה להיות בכל מקום. הוא בחר לבנות הנהגה שמסוגלת לפעול גם כשהוא אינו שם.

שלושה מנהיגים, שלוש זירות שונות, ותובנה אחת עמוקה.

כפי שמלמד הרב זקס, הרגעים המכוננים של מנהיגות אינם רק רגעי עשייה, אלא רגעי ויתור.

משה מוותר על הכהונה. צ’רצ’יל מוותר על היומרה להבין הכול לבדו. רוזוולט מוותר על הצורך להיות נוכח בכל מקום.

בכל אחד מן המקרים, הוויתור איננו חולשה, אלא תנאי לעוצמה. כי מנהיגות אמיתית אינה נולדת מהשליטה בכל, אלא מהיכולת לפנות מקום.

ושם, בדיוק שם, נוצר המרחב שבו אחרים יכולים לגדול, והנהגה יכולה להתממש באמת.

מקורות:

[i] דברים לא, יט.

[ii] תנחומא, וישב ח. מובא אצל רש"י בפירושו לפסוק.

לעוד עקרונות מנהיגותיים:

דברי הרב זקס נלקחו במלואם מהאתר למורשת הרב זקס, הרב יונתן זקס שיעורים במנהיגות- ניתן לרכוש את ספרי הרב זקס באתר: https://rabbisacks.org/%D7%A1%D7%A4%D7%A8%D7%99%D7%9D/%d7%a9%d7%99%d7%a2%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%9e%d7%a0%d7%94%d7%99%d7%92%d7%95%d7%aa/

אין כוונה לעשות כל שימוש מסחרי במאמר זה.

מנהיגות בשידור ישיר מאת דן ממט

צ'רצ'יל שיעור בניהול מאת דן ממט