פרשת שופטים- רב, נשיא, וראש ממשלה יושבים לקפה

משנת הרב זקס פוגשת את המנהיגות של וינסטון צ'רצ'יל ופרנקלין רוזוולט.

לזכרו של סרן איתן ישראל שכנזי הי"ד שנפל בקרב ברצועת עזה, להצלחת אשתו הלל, ולנחמה לכל משפחות השכול שהקריבו עבורינו- החיים כאן, את היקר מכל.

הספרים שהכינו את האיש לשעתו הגדולה.

כאשר וינסטון צ'רצ'יל עמד מול גרמניה הנאצית בקיץ 1940, נדמה היה כי בריטניה ניצבת לבדה מול מכונת מלחמה בלתי מנוצחת. צרפת קרסה בתוך שבועות, מדינות אירופה נפלו בזו אחר זו, ורבים בממשל הבריטי עצמו סברו כי יש לפתוח במשא ומתן עם אדולף היטלר. אך צ'רצ'יל ראה את המציאות אחרת. הוא הבין שלא מדובר בעוד סכסוך בין מדינות, אלא במאבק על עצם עתידה המוסרי של הציוויליזציה המערבית.

ההבנה הזו לא נולדה רק מתוך אינטואיציה פוליטית. היא צמחה מתוך עשרות שנים של קריאה, כתיבה ולימוד היסטוריה. צ'רצ'יל היה אדם שחי בתוך ספרים. הוא כתב עשרות כרכים של היסטוריה, ביוגרפיה וזיכרונות, זכה בפרס נובל לספרות, והאמין כי מי שאינו לומד מן העבר נדון להיכנע לו.

בעוד אחרים ראו בהיטלר מנהיג גרמני תקיף שאפשר להגיע עמו להסדר, צ'רצ'יל זיהה את הדפוס ההיסטורי המוכר של רודנות טוטליטרית שאינה יודעת גבול.

הנה קטע קצר מנאום בבית הנבחרים 24 למרץ 1938:

"משך חמש שנים דיברתי אל בית הנבחרים בעניינים האלה ולא בהצלחה רבה. ראיתי את האי המפורסם הזה יורד ברפיסות ובחוסר שליטה במדרגות המובילות לתהום אפלה. זהו גרם מדרגות רחב ויפה בהתחלה, אבל אחרי כמה מדרגות השטיח נגמר. קצת אחר כך נשארות רק אבני היסוד, עוד כמה צעדים גם זה נשבר תחת הרגליים...

אם אנחנו לומדים את ההיסטוריה של רומא וקרתגו, אנחנו יכולין להבין מה קרה ולמה. לא קשה לגבש השקפה אינטלגינטית על שלוש המלחמות הפוניות, אבל אם קטסטרופה תכריע למוות את האומה הבריטית, היסטוריונים בעוד אלף שנה, עדיין יעמדו נבוכים אל מול התעלומות שלנו."

לכן, בשעה שרבים ביקשו פשרה, הוא דיבר על עמידה איתנה. כשחברי ממשלה חיפשו מוצא דיפלומטי, הוא חזר שוב ושוב אל ההיסטוריה הבריטית, אל מאבקי החירות הגדולים של אנגליה ואל כוח העמידה של עמים המסרבים להיכנע. בנאומיו לא היו רק סיסמאות מלחמה; היו בהם עומק היסטורי, תרבותי ומוסרי. הוא לא רק ניהל מלחמה הוא העניק לעם הבריטי סיפור שבתוכו יוכל להבין את תפקידו ההיסטורי.

דווקא משום שהיה איש ספר, צ'רצ'יל הצליח לראות מעבר לרגע. הוא לא נשבה רק בשיקולים הצבאיים המיידיים, אלא שאל מה תהיה משמעותה של כניעה עבור הדורות הבאים. הקריאה והלימוד העניקו לו פרספקטיבה רחבה יותר מזו של הפוליטיקה היומיומית.

הם אפשרו לו להיות לא רק ראש ממשלה אלא מדינאי.

למידה ומנהיגות.

פרשת שופטים היא המקור הקלאסי לשלושת סוגי המנהיגות ביהדות, אלה שחכמינו כינו "שלושה כתרים": כתר כהונה, כתר מלוכה וכתר תורה.[i]  זהו הביטוי הראשון בהיסטוריה לעיקרון הפרדת הרשויות, שנוסח לראשונה בידי מונטסקייה בספרו 'רוח החוקים' באמצע המאה ה-18, ואשר נעשה בשלהי אותה מאה לאחד העקרונות המכוננים בחוקה האמריקנית.[ii]

בזירה האנושית ראוי שהכוח יהיה מחולק ומבוזר, ולא מרוכז בידי אדם אחד או מוסד אחד. וכך, בישראל המקראית, היו מלכים, כוהנים ונביאים. למלכים היה הכוח החילוני, כוח הממשל. הכוהנים היו המנהיגים במרחב הדתי. הם ניהלו את עבודת הקודש במשכן ובמקדש, ופסקו הלכה בעניינים הנוגעים לקדושה ולטהרה. את הנביאים הסמיך ה' להשמיע ביקורת כאשר הכוח השחית את בעליו, ולהזכיר לבריות את ייעודם הדתי כשהם רחקו ממנו.

פרשתנו עוסקת בכל שלושת התפקידים הללו. אולם אין ספק שאת מרב תשומת הלב מושכת פרשיית המלכים, ויש לכך סיבות רבות. ראשית, זו המצווה היחידה בתורה שמצוין בה כי כך עושים עמים אחרים:

"כִּי תָבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ, וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי...".דברים יז, יד

בדרך כלל, בתורה, בני ישראל מצווים להיות שונים מהעמים האחרים. עצם חריגותה של מצווה זו אותתה למפרשים לאורך הדורות כי יחסה של התורה למלוכה הוא דו-ערכי.

שנית, הציווי הוא בעל אופי שלילי מופגן. הוא אומר לנו מה אסור למלך לעשות, ולא כל כך מה המלך צריך לעשות. אסור לו להרבות סוסים, אסור לו להרבות נשים, אסור לו להרבות כסף וזהב (שם, טז-יז). אלה הם פיתויים הבאים עם הכוח, וכפי שאנו יודעים מספרי התנ"ך הבאים, אפילו הגדולים שבמלכים, אפילו שלמה המלך בכבודו ובעצמו, לא היו חסינים מפניהם.

שלישית, בהתאם לרעיון היהודי הבסיסי שמנהיגות היא שירות – לא שררה, לא עוצמה, לא מעמד ולא עליונות – המלך מצווה להיות עניו: הוא צריך לקרוא בתורה "כָּל יְמֵי חַיָּיו – לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה' אֱ-לֹהָיו... לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו" (שם, יט-כ). לא קל להיות עניו למי שכולם סביבו משתחווים לו וחייהם ומותם נתונים בידיו.

זה מקור השונות הקיצונית בין המפרשים ביחסם למלוכה. הרמב"ם גורס שמינוי מלך הוא חובה, אבן-עזרא טוען שזו רשות, אברבנאל סבור שזוהי התפשרות, ורבנו בחיי קובע שזה עונש – עמדה שהגיעה במקרה לידיעתו של המשורר וההוגה המדיני ג'ון מילטון באחת התקופות הסוערות והאנטי-מלוכניות בהיסטוריה האנגלית.[iii]

אולם ישנו, כאמור, ממד חיובי אחד ברור בפרשיית המלך, ממד חשוב במיוחד. המלך מצווה לכתוב לו את ספר "משנה התורה הזאת" –  

וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו, לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה' אֱ-לֹהָיו לִשְׁמֹר אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לַעֲשֹׂתָם, לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו וּלְבִלְתִּי סוּר מִן הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול – לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל.שם, יט-כ

ממשיכו של משה, יהושע, מצטווה ציווי דומה עם היכנסו לתפקידו:

לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה, לְמַעַן תִּשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַכָּתוּב בּוֹ. כִּי אָז תַּצְלִיחַ אֶת דְּרָכֶךָ וְאָז תַּשְׂכִּיל.יהושע א, ח

מנהיגים לומדים. זהו העיקרון הנקבע כאן. נכון, יש להם יועצים, זקנים, סופרים וחכמי חצר. ונכון גם שלמלכי ישראל המקראית היו נביאים שהשמיעו באוזניהם את דבר ה': שמואל לשָאול, נתן לדָוִד, ישעיה לחזקיה וכן הלאה. אבל אלה שגורל האומה מוטל על שכמם אינם רשאים לגלגל מעליהם את מטלת החשיבה, הקריאה, הלמידה והזכירה. אין להם זכות לומר "אני עסוק בענייני המדינה. אין לי זמן לספרים". מנהיגי עם הספר צריכים להיות אנשי ספר.

גדולי המדינאים בעידן המודרני הבינו זאת, לפחות במונחים חילוניים. לוויליאם גלַדסטון, ששימש ראש ממשלת בריטניה למשך ארבע תקופות כהונה, הייתה ספרייה ובה 32 אלף כרכים. הוא תיעד ביומנו כל ספר שגמר לקרוא, ומתוך כך ידוע לנו שהוא גמע 22 אלף מן הכרכים הללו. בהנחה שהוא עשה זאת לאורך 80 שנה (מתוך 88 שנות חייו), הוא קרא 275 ספרים בשנה בממוצע; יותר מחמישה ספרים בשבוע. הוא גם כתב ספרים רבים על מגוון נושאים, מפוליטיקה דרך דת ועד ספרות יוון העתיקה, והמחקרים ששטח בספרים אלה היו מרשימים ביותר. הוא היה, למשל, הראשון שהבחין כי ליוונים הקדמונים לא הייתה תפיסת צבע כמו זו שלנו, וכי ביטויים תמוהים של צבע בשירת הומרוס, כגון תיאור הים כבעל צבע של יין, עניינם לא הגוון אלא מידת הכּהוּת.[iv] בנימין דיזראלי, אף הוא ראש ממשלת בריטניה, חיבר רומאנים רבי מכר לפני שנכנס לפוליטיקה.

בקרו בביתו של דוד בן-גוריון בתל-אביב ותגלו כי בעוד קומת הקרקע ספרטנית עד כדי צנע, הקומה הראשונה היא ספרייה אחת גדולה ובה עיתונים, כתבי עת, ו-20 אלף ספרים. עוד 4,000 ספרים תוכלו לראות בארונות הצריף שלו בשדה-בוקר. כמו גלדסטון גם בן-גוריון היה קורא שאינו יודע שובעה ומחבּר פורה. הקריאה והכתיבה הן אשר הופכות את הפוליטיקאי למדינאי.

שני מלכיה הגדולים של ישראל הקדומה, דוד ושלמה, היו משוררים. דוד כתב את מזמורי תהילים, ושלמה, על פי המסורת, את שיר השירים, משלי וקהלת. מילת המפתח המקראית הנקשרת עם מלכים היא 'חָכְמה'. שלמה התפרסם בחכמתו במיוחד:

וַיִּשְׁמְעוּ כָל יִשְׂרָאֵל אֶת הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר שָׁפַט הַמֶּלֶךְ וַיִּרְאוּ מִפְּנֵי הַמֶּלֶךְ כִּי רָאוּ כִּי חָכְמַת אֱ-לֹהִים בְּקִרְבּוֹ לַעֲשׂוֹת מִשְׁפָּט.מלכים א' ג, כח

וַתֵּרֶב חָכְמַת שְׁלֹמֹה מֵחָכְמַת כָּל בְּנֵי קֶדֶם וּמִכֹּל חָכְמַת מִצְרָיִם ... וַיָּבֹאוּ מִכָּל הָעַמִּים לִשְׁמֹעַ אֵת חָכְמַת שְׁלֹמֹה מֵאֵת כָּל מַלְכֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר שָׁמְעוּ אֶת חָכְמָתוֹ.מלכים א' ה, י-יד

וַתֵּרֶא מַלְכַּת שְׁבָא אֵת כָּל חָכְמַת שְׁלֹמֹה וְהַבַּיִת אֲשֶׁר בָּנָה... וְלֹא הָיָה בָהּ עוֹד רוּחַ, וַתֹּאמֶר אֶל הַמֶּלֶךְ: אֱמֶת הָיָה הַדָּבָר אֲשֶׁר שָׁמַעְתִּי בְּאַרְצִי עַל דְּבָרֶיךָ וְעַל חָכְמָתֶךָ. וְלֹא הֶאֱמַנְתִּי לַדְּבָרִים עַד אֲשֶׁר בָּאתִי וַתִּרְאֶינָה עֵינַי וְהִנֵּה לֹא הֻגַּד לִי הַחֵצִי הוֹסַפְתָּ חָכְמָה וָטוֹב אֶל הַשְּׁמוּעָה אֲשֶׁר שָׁמָעְתִּי... וְכָל הָאָרֶץ מְבַקְשִׁים אֶת פְּנֵי שְׁלֹמֹה לִשְׁמֹעַ אֶת חָכְמָתוֹ אֲשֶׁר נָתַן אֱ-לֹהִים בְּלִבּוֹ.מלכים א' י, ד-כד

"חָכְמָה" עניינה שונה מעט מ"תורה", הנקשרת בדרך כלל יותר עם כוהנים ונביאים ופחות עם מלכים. היא מציינת בעיקר את החוכמה האנושית, הארצית, האוניברסלית, ופחות מכך את המורשת היהודית הייחודית. המדרש אומר, "אם יאמר לך אדם יש חוכמה בגויים, תאמין; יש תורה בגויים, אל תאמין".[v]  במונחי זמננו, ובהכללה, אפשר לומר שהחוכמה היא המדעים והאמנויות, כל מה שמאפשר לנו לראות את העולם כמעשה ידי ה' ואת האדם כצלם אלוהים; ואילו התורה היא המוסר והמורשת הרוחנית הייחודיים לישראל.

המקרה של שלמה מכאיב במיוחד, מפני שלמרות כל חוכמתו, הוא לא חמק אף לא מאחד מן הפיתויים האמורים בפרשתנו: הוא הִרבה לו סוסים, הוא נשא נשים רבות, והוא צבר כסף רב. חכמה שאין עמה תורה לא תציל את המנהיג מההשחתה הבאה עם הכוח.

רק יחידי סגולה מקרבנו עתידים להיות מלכים, נשיאים וראשי ממשלה, אך בכל זאת ראוי לכולנו ללמוד את העיקרון הכללי הטמון בדברים. מנהיגים לומדים. הם קוראים. הם מקדישים זמן להתיידדות עם עולם הרעיונות. רק כך הם רוכשים את הפרספקטיבה המיוחדת שלהם, המאפשרת להם לראות רחוק ולראות שקוף. להיות מנהיג יהודי פירושו להקדיש זמן ללימוד חוכמה וללימוד תורה: חוכמה כדי להבין את העולם כפי שהוא, ותורה כדי להבין את העולם כפי שראוי שיהיה.

מנהיגים אינם חדלים לעולם מללמוד. על ידי כך הם צומחים ומלמדים אחרים לצמוח איתם.

הנשיא שבנה את עולמו מתוך ספרים.

פרנקלין רוזוולט הבין שמנהיגות איננה נשענת רק על כוח פוליטי, כריזמה או יכולת קבלת החלטות. מנהיגות אמיתית מתחילה ביכולת ללמוד ללא הרף בני אדם, היסטוריה, רעיונות ותהליכים.

עוד מגיל צעיר היה רוזוולט קורא בלתי נלאה, ואהבת הספרים ליוותה אותו כל חייו. ספרייתו האישית כללה למעלה מ־22 אלף כרכים, ובביתו שבהייד פארק החזיק ספרייה ביתית פעילה ובה אלפי ספרים נוספים שהיו חלק משגרת יומו. הבית הלבן אולי היה מרכז הכוח של אמריקה, אך עולמו הרוחני של רוזוולט נבנה קודם כול בין מדפי הספרים.

הקריאה עבורו לא הייתה תחביב אינטלקטואלי, אלא כלי הנהגה. בשנות השלושים והארבעים ניצבה ארצות הברית מול שני משברים אדירים השפל הכלכלי הגדול ועליית גרמניה הנאצית ורוזוולט הבין כי המשבר האמיתי איננו רק כלכלי או צבאי, אלא בראש ובראשונה משבר של אמון. האמריקנים איבדו אמון בבנקים, במוסדות השלטון ולעיתים אף בעתיד עצמו.

מתוך לימוד ההיסטוריה הוא הבין שאומות אינן קורסות רק בגלל מחסור בכסף או בנשק, אלא כאשר הציבור מאבד את תחושת הכיוון והביטחון. לכן הוא לא הסתפק בניהול טכני של המדינה. השיחות ליד האח לא היו רק מהלך תקשורתי מבריק; הן היו ניסיון מודע להשיב לאמריקנים תחושת יציבות, אחריות ותקווה. רוזוולט למד ללא הרף כיצד חברות מגיבות למשברים, וכיצד מילים מסוגלות להרגיע פחדים ולבנות מחדש אמון ציבורי.

אותה תפיסת עומק ליוותה אותו גם מול האיום הנאצי. שנים לפני רוב הציבור האמריקני הבין רוזוולט את הסכנה הטמונה ב־אדולף היטלר, אך מתוך היכרות עמוקה עם ההיסטוריה האמריקנית ועם הלך הרוח בארצו, הוא ידע שמנהיג אינו יכול להקדים את עמו ביותר מדי צעדים. החברה האמריקנית, שנשאה עדיין את צלקות מלחמת העולם הראשונה והשפל הגדול, נטתה לבדלנות עמוקה. לכן רוזוולט הוביל את אמריקה בהדרגה, צעד אחר צעד, מחוק החכר־והשאל ועד התמיכה הגוברת בבעלות הברית, עד שלאחר המתקפה על פרל הארבור הצליח לאחד אומה שלמה סביב המלחמה.

רוזוולט מלמד כי מנהיגות גדולה איננה נוצרת רק מתוך כוח רצון או אומץ לב. היא נוצרת מתוך סקרנות אינטלקטואלית מתמדת. מתוך מנהיג שאיננו מפסיק לקרוא, ללמוד ולנסות להבין את העולם ואת בני האדם שבתוכו.

הרב זקס מזכיר כי התורה דורשת מן המלך לשאת עמו ספר תורה ולקרוא בו "כל ימי חייו". זוהי איננה רק מצווה פרטית של אדם מאמין; זהו עיקרון יסוד של הנהגה. הכוח עלול להשחית, ההצלחה עלולה לעוור, והשררה עלולה ליצור אצל המנהיג אשליה שהוא כבר יודע הכול. לכן המנהיג מצווה להמשיך ללמוד.

גם צ'רצ'יל וגם רוזוולט ממחישים זאת בדרכם. שניהם חיו בעולם של ספרים, רעיונות והיסטוריה — ומתוך כך הצליחו לראות את המציאות באופן עמוק יותר מבני דורם. הם הבינו כי מנהיגות איננה רק ניהול של ההווה, אלא היכולת לפרש את ההווה לאור העבר ומתוך כך לעצב עתיד.

אולי משום כך מדגישה התורה שמנהיג אמיתי איננו רק אדם בעל סמכות, אלא אדם בעל ענווה אינטלקטואלית. אדם שממשיך לקרוא, להקשיב, לחשוב וללמוד גם כאשר כל העיניים נשואות אליו. שכן ברגע שמנהיג מפסיק ללמוד הוא מתחיל להנהיג מתוך עצמו בלבד. וברגע כזה, הדרך מן החוכמה אל היוהרה כבר קצרה מאוד.

מקורות:

[i] משנה, אבות ד, יג; משנה תורה לרמב"ם, הלכות תלמוד תורה ג, א.

[ii] החלוקה של מונטסקייה, ובעקבותיו ברוב המדינות הדמוקרטיות במערב, היא בין רשות מחוקקת, מבצעת ושופטת. ביהדות, עיקר החקיקה נעשה בידי אלוהים. למלכים ולחכמים יש סמכות לחקיקה משנית בלבד, כדי להבטיח את שמירת החוק והסדר ו"לעשות סייג לתורה". המלך הוא הרשות המבצעת, והכהונה, בזמן המקרא, הייתה הרשות השופטת. את "כתר תורה" ענדו אז הנביאים, והוא היה מוסד ייחודי: ביקורת חברתית מתוקף סמכות אלוהית – משימה שבעידן המודרני מבוצעת, לא תמיד בהצלחה, על ידי האינטלקטואלים הציבוריים. חסרים כיום נביאים. ואולי הם חָסרו תמיד. 

[iii] ראו Eric Nelson, The Hebrew Republic, Harvard University Press, 2010, 41-42.

[iv] ראו על כך בהרחבה בספרו של גיא דויטשר בראי השפה: כיצד המילים צובעות את עולמנו, מאנגלית: עמרי אשר, תל-אביב: חרגול ועם עובד, 2011, פרק ראשון (עמ' 35–50).

[v] איכה רבתי ב, יג.

לעוד עקרונות מנהיגותיים:

דברי הרב זקס נלקחו במלואם מהאתר למורשת הרב זקס, הרב יונתן זקס שיעורים במנהיגות- ניתן לרכוש את ספרי הרב זקס באתר: https://rabbisacks.org/%D7%A1%D7%A4%D7%A8%D7%99%D7%9D/%d7%a9%d7%99%d7%a2%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%9e%d7%a0%d7%94%d7%99%d7%92%d7%95%d7%aa/

אין כוונה לעשות כל שימוש מסחרי במאמר זה.

מנהיגות בשידור ישיר מאת דן ממט

צ'רצ'יל שיעור בניהול מאת דן ממט