פרשת שמות- רב, נשיא, וראש ממשלה יושבים לקפה
- osnatmmt
- 5 בינו׳
- זמן קריאה 8 דקות
משנת הרב זקס פוגשת את המנהיגות של וינסטון צ'רצ'יל ופרנקלין רוזוולט.
לזכרו של סרן איתן ישראל שכנזי הי"ד שנפל בקרב ברצועת עזה, להצלחת אשתו הלל, ולנחמה לכל משפחות השכול שהקריבו עבורינו- החיים כאן, את היקר מכל.
הנהגה שאינה נושאת תואר- קלמנטיין צ’רצ’יל.
בקריאה של הרב זקס את פרשת שמות, המנהיגות האמיתית אינה מתגלמת רק בדמותו של משה, אלא בנשים שפעלו סביבו, לעיתים בלא סמכות, לעיתים בלא הכרה, אך תמיד מתוך אחריות.הן אינן ממתינות לרגע שבו יינתן להן תפקיד, אלא פועלות מפני שהרגע מחייב.קלמנטיין צ’רצ’יל פעלה בדיוק במרחב הזה.
יש סיפור ידוע המיוחס לה, שסופר ונשנה לאורך השנים — אמינותו ההיסטורית לא הוכחה, אך קשה להתווכח עם סיפור מוצלח.
קלמנטיין שוחחה זמן רב עם נהג משאית זבל. וינסטון, שעמד מן הצד, שאל אותה לאחר מכן על מה שוחחו כל כך הרבה זמן. היא חייכה ואמרה: “לפני שנים רבות הוא היה מאוהב בי בטירוף.”
צ’רצ’יל חייך והשיב: “אז היית יכולה להיות היום רעייתו של נהג משאית זבל.”
“אוי לא, אהובי,” ענתה קלמנטיין, “אם הייתי מתחתנת איתו — הוא היה ראש הממשלה היום.”
הסיפור, אמיתי או לא, חושף אמת עמוקה יותר: אישה שאינה מגדירה את עצמה דרך התפקיד שלצידה, אלא דרך תחושת ערך פנימית, נטולת יראה.
אך קלמנטיין לא הסתפקה בנוכחות סמלית או בהברקות לשון.במהלך מלחמת העולם השנייה היא נטלה על עצמה תפקיד מעשי ומחייב.בשנת 1941 מונתה לעמוד בראש קרן “Aid to Russia”, יוזמה אזרחית־התנדבותית שנועדה לאסוף סיוע לברית המועצות, תרופות, ציוד רפואי, בגדים, שמיכות ואמצעים מצילי חיים. בתוך ימים ספורים גויסו מאות אלפי ליש"ט, ובתוך חודשים חצתה הקרן את רף מיליון הליש"ט, סכום עצום במונחי התקופה.במהלך שנות המלחמה המשיכה הקרן לפעול, ובסך הכול נאספו בה מיליוני ליש"ט שהומרו לאספקה חיונית שנשלחה לחזיתות ולעורף הסובייטי.
קלמנטיין לא פעלה מכוח מינוי ממשלתי, ולא נשאה סמכות פורמלית.ובכל זאת, היא ארגנה, גייסה, שכנעה והניעה ציבור רחב.היא נסעה, נפגשה, נאמה, לא כאשת ראש הממשלה בלבד, אלא כמי שנושאת אחריות אזרחית משלה.בדומה לשפרה ופועה, שפעלו מתוך מצפון ולא מתוך צו, גם היא ידעה שיש רגעים שבהם עצם הפעולה היא מקור הסמכות.
כמו נשות שמות, קלמנטיין פעלה מן השוליים הגלויים של הסיפור, אך החזיקה את מרכזו המוסרי.היא לא הנהיגה צבאות, ולא קיבלה החלטות קבינט, אך תרמה ליכולת של מערכת שלמה להמשיך לפעול.מנהיגות שאינה רועשת, אינה מתהדרת בתארים, אך בלעדיה הסיפור היה חסר.
אפשר לתת לפרשת השבוע שלנו את הכותרת "לידתו של מנהיג".
אנו מתבוננים במשה, שאומץ בידי בת פרעה, הגדל כנסיך מצרי. אנו רואים אותו כאיש צעיר העומד לראשונה על המשמעות של זהותו האמיתית. הוא בן לעם משועבד ומיוסר, והוא יודע זאת:
"וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו".
הוא מתערב: הוא פועל. זה סימן ההיכר של מנהיג אמיתי. אנו רואים אותו מתערב שלוש פעמים – שתיים במצרים ואחת במדיין – להצלת קורבנות של אלימות. ואז אנו עדים למחזה הגדול של הסנה הבוער, שם מתגלה אליו אלוהים וקורא לו להוציא את עמו אל החופש. משה מהסס ארבע פעמים, עד שהקב"ה כועס ומשה יודע שאין לו ברירה אחרת. זהו סיפור קלאסי על ראשיתו של גיבור.
אלא שזהו רק הסיפור הגלוי לעין. התורה היא ספר עמוק ומעודן, ולא תמיד היא מניחה את המסר מעל פני השטח. מתחת להם נמצא סיפור אחר, מיוחד הרבה יותר, לא על גיבור אלא על שש גיבורות, שש נשים אמיצות שבלעדיהן לא היה לנו משה.
ראשונה – יוכבד, אשתו של עמרם ואימם של שלושה אנשים שנועדו להיות מנהיגיהם הדגולים של בני ישראל: מרים, אהרן ומשה עצמו. יוכבד היא אשר בשיאן של הגזרות נגד בני ישראל במצרים, כשכל הזכרים היילודים לבני ישראל היו נתונים לגזר דין מוות, העזה ללדת ילד, להצפינו שלושה ירחים, ואז לרקום תוכנית שתיתן לו הזדמנות להינצל. מעט מאוד ידוע לנו על יוכבד. בהופעתה הראשונה בתורה, שמה אינו נזכר. ובכל זאת, בקוראנו את הסיפור, אין לנו שמץ של ספק בדבר האומץ והתושייה שלה. לא במקרה גדלו כל ילדיה להיות מנהיגים.
השנייה היא מרים, בתה של יוכבד ואחותו הגדולה של משה. היא זו שהשגיחה על התינוק מרחוק כשהתיבה הקטנה צפה במורד הנהר, והיא זו שהעזה לגשת אל בת פרעה ולהציע לה להביאו למינקת מבנות עַמו. הכתובים מציירים את דיוקנה של מרים הצעירה כדמות עשויה ללא חת ובעלת קור רוח נדיר. חז"ל הפליגו אף מעבר לכך. מדרש מאלף מספר כי כאשר שמע עמרם על הגזרה שכל הבן היילוד לבני ישראל יושלך ליאור, הורה לכל בני עמו לגרש את נשותיהם, כך שלא תלדנה עוד. ההיגיון עמד לצידו. האם נכון להביא ילדים לעולם אם יש הסתברות של חמישים אחוז שיירצחו בלידתם? למרות זאת, מרים בתו הקטנה חלקה על דעתו ושכנעה אותו לשנותה. "גזרתך קשה משל פרעה", אמרה לו, "שפרעה לא גזר אלא על הזכרים, ואתה על הזכרים והנקבות. פרעה רשע הוא, וגזרתו ספק מתקיימת ספק אינה מתקיימת, אבל אתה צדיק וגזרתך מתקיימת". עמרם קיבל את דעתה, ועל ידי כך נולד משה.[i] המשמעות ברורה: אמונתה של מרים הייתה גדולה מאמונת אביה.
השלישית והרביעית הן שתי המיילדות, שפרה ופועה. לפני שפרעה גזר על בני ישראל להשליך את הבנים היילודים ליאור, הוא ניסה לבצע את רצח-העם על ידי הוראה למיילדות להרגם על האבניים. שפרה ופועה סירבו פקודה. "וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱ-לֹהִים, וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם; וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים" (שמות א, יז). כשפרעה זימן אותן לנזיפה הן היתממו וסיפרו לו שהנשים העבריות זריזות בלידתן, ומספיקות ללדת לפני בוא המיילדות. על ידי השקר הזה חמקו מעונש והצילו חיים רבים.
לסיפור זה חשיבות מיוחדת. זוהי הדוגמה המתועדת הראשונה לאחת מתרומותיה הגדולות ביותר של היהדות לתרבות האנושית: הרעיון שלכוח יש גבולות מוסריים. יש הוראות שאסור לציית להן. יש פשעים נגד האנושות שאין לתרצם בטענה "רק מילאתי פקודות". רעיון זה, המוכר כ"אי-ציות אזרחי", מיוחס בדרך כלל לסופר האמריקני בן המאה ה-19 הנרי דיוויד תורו, והוא חלחל לתודעה הבינלאומית לאחר השואה ומשפטי נירנברג. אולם מקורו האמיתי נמצא אלפי שנים קודם לכן, במעשיהן של שתי נשים, שפרה ופועה. האומץ שלהן, שלא ניתנה לו הכרה מספקת, מקנה להן מקום בפנתיאון הגיבורים המוסריים של תולדות האדם. הוא מורה לנו שהמצפון חשוב מההליכה בתלם ושֶחוק הצדק גובר על חוק המדינה.[ii]
הגיבורה החמישית היא ציפורה אשת משה. בתו זו של כוהן מדיין התעקשה להתלוות למשה בשליחותו למצרים, אף על פי שלא הייתה לה כל סיבה לסכן את חייה בהרפתקה זו. מפסוקים אפופי חידה אנו למדים שהיא הצילה את חייו של משה כאשר מלה את בנם (שמות ד, כד-כו). אנו חשים כי ציפורה הייתה דמות בעלת נחישות מופלגת, שברגע מכריע הבינה טוב ממשה עצמו מה ה' דורש מעִמם.
את הגיבורה המסקרנת מכולן שמרתי לסוף: בת פרעה. לה היה האומץ להציל ילד מבני ישראל ולגדלו באותו ארמון עצמו שאביה זמם בו להכחיד את עם בני ישראל. כלום אפשר בכלל לדמיין שבתו של היטלר, אייכמן או סטלין הייתה עושה מעשה כזה? יש משהו הרואי וחינני גם יחד בדמות זו, שהחומָש משרטט בקווים כלליים בלבד, באישה זו שנתנה למשה את שמו.
מי היא הייתה? התורה איינה נוקבת בשמה. ספר דברי הימים א' (ד, יח) מזכיר בת של פרעה ושמה בִּתיה, וחז"ל מזהים אותה עם בת פרעה שהצילה את משה. ממשמעות שם זה, בִּתיה או בַּתיה, גזרו חז"ל לימוד מפתיע:
אמר לה הקדוש ברוך הוא לבתיה בת פרעה: משה לא היה בנך וקראתו בנך – אף את, לא אַת בתי ואני קורא אותך בתי.[iii]
עוד דרשו חז"ל כי בת פרעה הייתה אחת ממתי מעט צדיקים (המסורת מונה תשעה בלבד) שנכנסו לגן עדן עוד בימי חייהם.[iv]
וכך, בעוד מעל פני השטח פרשת שמות היא סיפור החניכה של מנהיג דגול, מתחת לפני השטח רוחש סיפור-נגד, סיפורן של שש נשות מופת, שבלעדיהן לא היה לנו משה. הן שייכות למסורת ארוכה של נשים חזקות בהיסטוריה היהודית, שהמשיכה בדבורה, חנה, רות ואסתר במקרא, והלאה עד דמויות בנות המאה העשרים – דתיות כגון שרה שנירר ונחמה ליבוביץ, וגם שאינן דתיות כגון אנה פרנק, חנה סנש וגולדה מאיר.
איך קרה אם כן שהנשים, המתגלות כמנהיגות מוצלחות כל כך, הודרו בהלכה מתפקידים ציבוריים רבים? אם נתבונן היטב בהיסטוריה היהודית הקדומה נמצא שהנשים הודרו משני תחומים. האחד הוא "כתר כהונה", שנמסר לאהרן ולבניו. השני הוא "כתר מלוכה", שניתן לדוד ולבניו. שני תפקידים אלה מועברים בירושה. לעומת זאת, מהכתר השלישי, "כתר תורה", הנשים לא הודרו. היו נביאות, לא רק נביאים. חז"ל מנו שבע נביאות.[v] היו וישנן גם נשים גדולות תורה, מתקופת המשנה (ברוריה, אמא שלום) ועד היום.
אפשרית גם אבחנה כללית יותר. הרב אליהו בקשי-דורון מבחין בספר השו"ת שלו 'בניין אב' בין סמכות רשמית לבין הנהגה בפועל.[vi] יש אישים בעלי עמדות סמכות – ראשי ממשלה, נשיאים, מנכ"לים – שאינם מנהיגים כלל. אולי יש להם כוח לכפות על אנשים למלא אחר דבריהם, אבל אין להם חסידים. אין הם מעוררים הערצה. אין הם נוסכים השראה. לעומתם, ישנם מנהיגים שאין להם שום מעמד רשמי, אך אנשים פונים אליהם לעצה ורואים בהם דגם לחיקוי. אין להם כוח, אבל יש להם השפעה. נביאי ישראל היו כאלה. כמוהם, לא פעם, גם גדולי ישראל, חכמי כל דור ודור. לא רש"י ולא רמב"ם היו בעלי סמכות רשמית (יש מן החוקרים הגורסים שהרמב"ם היה הרב הראשי למצרים, אך רוב החוקרים סבורים שלא, אף כי צאצאיו מילאו תפקיד זה). בכל המקרים שמנהיגות תלויה בתכונותיו של המנהיג, ולא בתפקידו או בתוארו – מנהיגות מהסוג שמַקס וֶבר כינה סמכות כריזמטית – אין אבחנה בין גברים ונשים.
יוכבד, מרים, שפרה, פועה, ציפורה ובתיה היו מנהיגות לא מכוח תפקיד רשמי שנשאו (בתיה הייתה מנהיגה למרות תוארה הרשמי, נסיכת מצרים). הן היו מנהיגות מפני שהיו להן אומץ ומצפוּן. הן סירבו לכוף את ראשן בפני כוח או להיכנע לנסיבות. הן היו הגיבורות האמיתיות של יציאת מצרים. האומץ שלהן הוא עדיין מקור השראה.
לשאת את העול כשהחזית רחוקה- אלינור רוזוולט.
בפרשת שמות, כפי שמדגיש הרב זקס, ההנהגה אינה מרוכזת בנקודה אחת.היא מתפזרת בין דמויות שפועלות הרחק ממרכז הכוח, אך בלעדיהן המהלך כולו היה קורס.אלינור רוזוולט פעלה בדיוק במרחב הזה, לא במקום הנשיא, אלא סביבו; לא בקדמת הבמה, אלא בעומק המאמץ.
כבר בשנות העשרים, כאשר מחלת הפוליו הרחיקה את פרנקלין רוזוולט מהזירה הציבורית, אלינור הפכה לנוכחות ששומרת על הרצף.היא נאמה, השתתפה בוועידות מפלגה, פגשה פעילים ובוחרים, והחזיקה את הזיכרון הציבורי שלו חי.לא כמי שמבקשת להחליף, אלא כמי שמבינה שהיעדר ממושך עלול לקטוע סיפור פוליטי שלם.בדומה למרים העומדת מרחוק על שפת היאור, גם אלינור עמדה בצד, קרובה דיה כדי להשפיע.
במהלך מלחמת העולם השנייה, תפקידה קיבל ממד נוסף.בעוד החזיתות הלוחמות נמצאות הרחק מעבר לאוקיינוס, בארצות הברית התגבשה “חזית הבית”, מאמץ תעשייתי ואזרחי חסר תקדים.מפעלים הוסבו לייצור צבאי, נשים נכנסו בהמוניהן לקווי הייצור, וקצב העבודה חצה כל דמיון מוקדם.אלינור רוזוולט בחרה שלא לצפות בכך מרחוק.
היא נסעה ברחבי המדינה, ביקרה בעשרות ומאות מפעלים, נפגשה עם פועלים, מנהלים ומהנדסים.היא ראתה מקרוב את קצב הייצור המסחרר: כמעט מדי שבוע נושאת מטוסים חדשה, מאות מטוסים מסוגים שונים, כלי רכב, תחמושת וציוד בכמויות עצומות.לא כדי לנהל, אלא כדי להיות נוכחת.כדי להקשיב, לעודד, ולשדר שהמאמץ הזה, האפור, המתיש, היומיומי, הוא לב המלחמה לא פחות מהקרבות עצמם.
נוכחותה לא נשענה על סמכות פורמלית.ובכל זאת, היא נתנה פנים אנושיות למערכת אדירה.בדומה ליוכבד ולשפרה ופועה, שפעלו מתוך אחריות ולא מתוך תפקיד, גם אלינור ידעה שלעיתים ההנהגה האמיתית היא עצם ההתעקשות להיות שם.לראות את האנשים, לא רק את המספרים.להבין שהניצחון נבנה משגרה מתמשכת, לא מרגעי תהילה.
אלינור לא פיקדה על צבאות ולא חתמה על פקודות.אך היא החזיקה את החזית האזרחית מחוברת למאמץ הלאומי. היא תרגמה מלחמה רחוקה לשפה יומיומית של עבודה, עייפות, משמעות.
כמו נשות שמות, היא פעלה בלי כתר, אך עם מצפון, נחישות ויכולת לראות את התמונה הרחבה מבלי לאבד את האדם שבתוכה.
כשמביטים לאחור, מתברר עד כמה הדרך נבנתה סביב מעגל רחב של נשים שלקחו על עצמן תפקידים שונים אך משלימים: שפרה ופועה, יוכבד ומרים, בת פרעה וציפורה; קלמנטין ואלינור.
לא אחת מהן נשאה את הסיפור לבדה, אך בלעדיהן הסיפור כולו לא היה מתקדם.
משה, כמו רוזוולט וכמו צ’רצ’יל, לא פעל בחלל ריק, ההנהגה שלו צמחה מתוך מארג אנושי צפוף, שבו הצלחה אינה מעשה יחיד, אלא תוצאה של אחריות משותפת.
מקורות:
[ii] ישנה כידוע מסורת מדרשית שעל פיה שפרה ופועה היו יוכבד ומרים. כאן הלכתי בעקבות פירושיהם של אברבנאל ושד"ל.
[vi] הרב אליהו בקשי-דורון, שו"ת בניין אב, מהדורה שנייה, סה.
לעוד עקרונות מנהיגותיים:
דברי הרב זקס נלקחו במלואם מהאתר למורשת הרב זקס, הרב יונתן זקס שיעורים במנהיגות- ניתן לרכוש את ספרי הרב זקס באתר: https://rabbisacks.org/%D7%A1%D7%A4%D7%A8%D7%99%D7%9D/%d7%a9%d7%99%d7%a2%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%9e%d7%a0%d7%94%d7%99%d7%92%d7%95%d7%aa/
אין כוונה לעשות כל שימוש מסחרי במאמר זה.
תגובות