פרשת בראשית - רב, נשיא, וראש ממשלה יושבים לקפה

משנת הרב זקס פוגשת את המנהיגות של וינסטון צ'רצ'יל ופרנקלין רוזוולט.

לזכרו של סרן איתן ישראל שכנזי הי"ד שנפל בקרב ברצועת עזה, להצלחת אשתו הלל, ולנחמה לכל משפחות השכול שהקריבו עבורינו- החיים כאן, את היקר מכל.

פרשת בראשית

בימי ספטמבר 1939 עמד וינסטון צ’רצ’יל בפני פיתוי להסיר את עצמו מן המערכה — לעמוד מן הצד, להתבונן מהמרחק, להמתין להמשך התפתחות המאורעות. היו לו את כל הסיבות לעשות זאת- במשך שנים עמד צ'רצ'יל ביציע האופוזיציה והתריע מפני החיה הנאצית ההולכת ומתעצמת. צ'רצ'יל הוביל את "דעת המיעוט" בהצבעה בפרלמנט הבריטי לאישור הסכם מינכן כשנה קודם לכן, לדאבון האנושות האישור ניתן ברוב של כ75% תומכים, כמה ימים לאחר אישור ההסכם התבטא צ'רצ'יל פעם נוספת בנוגע להסכם מינכן בציטוט הזכור לדורות:

 "אנגליה יכלה לבחור בין מלחמה לבין חרפה, היא בחרה בחרפה ותזכה במלחמה".

והנה עתה, ספטמבר 1939 מלחמת העולם השנייה פורצת, נבואותיו מתחילות להתגשם, אם ייכנס לתפקיד רשמי בממשלה הוא יוכל רק להפסיד- לספוג ביקורת, להתמודד עם כשלונות צפויים שאין לו כל יד ורגל בהם- הוא הרי הזהיר, ומה עוד שראש הממשלה המכהן- צ'מברליין, זכה לקיטונות של ביקורת מצ'רצ'יל- להיכנס מתחת לאלונקה- זה מילא, אבל  תחת כזה ראש?!

אך צ’רצ’יל ידע: תפקידו אינו לבקר מן הצד, אלא לקחת חלק פעיל, להרים את הדגל, להיות קול בין הקולות, לשאת בעול הלאומי. צ'רצ'יל מחליט לקחת אחריות כאילו זה עתה סיים לקרוא את דבר התורה של הרב זקס על פרשת בראשית, ומתחיל ב"בראשית" שלו בניהול מלחמת העולם השנייה. "בראשית" של אדם הנושק לגיל פנסיה, שידע שנים של מיאוס מחמת מוקצה, ונכנס שוב לתפקיד רשמי בתור שר הימייה של בריטניה במאבק על חייה של בריטניה. תקופה שלימים יגיד עליה הנשיא האמריקאי ג'ון קנדי:

"בימים והלילות האפלים ביותר, כשבריטניה עמדה לבדה — ורבים חוץ מהבריטים כבר התייאשו מחייה — הוא גייס את רוחה של אומה... כאשר וינסטון צ’רצ’יל פסע עם הגורל, העולם כולו פנה אליו להנהגה."

אם מנהיגות היא הפתרון, מהי הבעיה? תשובתה של התורה על כך חדה וברורה: הבעיה היא כישלונה של האחריות.

הפרקים הראשונים בספר בראשית מתמקדים בשני סיפורים. הראשון הוא אדם וחוה, והשני – קין והבל. שני הסיפורים הללו עניינם סוג מסוים של כישלון.

תחילה, סיפורם של אדם וחוה. הם חטאו, כפי שכולנו יודעים. הם מסתתרים בושים ונכלמים, אך מגלים מיד שאין מסתור מפני ה':

וַיִּקְרָא ה' אֱ-לֹהִים אֶל הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ, "אַיֶּכָּה?" וַיֹּאמֶר, "אֶת קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן וָאִירָא כִּי עֵירֹם אָנֹכִי, וָאֵחָבֵא". וַיֹּאמֶר, "מִי הִגִּיד לְךָ כִּי עֵירֹם אָתָּה? הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל מִמֶּנּוּ אָכָלְתָ?" וַיֹּאמֶר הָאָדָם, "הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי – הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ, וָאֹכֵל".  וַיֹּאמֶר ה' אֱ-לֹהִים לָאִשָּׁה, "מַה זֹּאת עָשִׂית?" וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה, "הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי וָאֹכֵל".

בראשית ג, ט-יב

האדם והאישה כאחד טוענים שזו אינה אשמתם. אדם מאשים את האישה. האישה מאשימה את הנחש. התוצאה היא ששניהם נענשים ומגורשים מגן עדן. למה? כי אדם וחוה מתכחשים לאחריותם האישית. הם אומרים, בעצם, "זה לא אני".

הסיפור השני טרגי. המקרה הראשון של ריב אחים המתועד בתורה מוביל לרצח הראשון המופיע בה:

וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ. וַיֹּאמֶר ה' אֶל קַיִן, "אֵי הֶבֶל אָחִיךָ?" וַיֹּאמֶר, "לֹא יָדַעְתִּי. הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי?" וַיֹּאמֶר, "מֶה עָשִׂיתָ? קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה".

בראשית ד, ח-י

קין איננו מתכחש לאחריותו האישית. הוא איננו אומר "זה לא אני", או "זו לא אשמתי". הוא מתכחש לאחריות המוסרית. הוא שואל, בעצם, מדוע טובת הזולת צריכה לנגוע לו. ובאמת, למה שלא נעשה כל מה שברצוננו, אם בכוחנו לעשותו? בחיבורו של אפלטון "המדינה" טוען גלאוקון שצדק פירושו כל דבר שטוב לצד החזק. אני יכול, משמע מגיע לי. אם החיים הם מאבק הישרדות דרוויניסטי, למה לנו להגביל את עצמנו למען אחרים שאנו חזקים מהם? אם אין בטבע מוסָר, אני אחראי רק לעצמי. זה קולו של קין, והוא נשמע ברמה מאז ועד היום.

שני הסיפורים הללו אינם סתם סיפורים. זהו תיעוד שהתורה מציבה בפתח סיפור תולדות האנושות: תיעוד של כשל, תחילה כשל אישי ולאחר מכן כשל מוסרי, בלקיחת אחריות. וזוהי, כאמור, הבעיה שהמנהיגות היא התשובה לה.

בסיפור ראשית ימיו של משה, בתחילת ספר שמות, יש צירוף מילים מרתק. משה גדל, יוצא אל עמו, בני ישראל המשועבדים בפרך, ורואה בעוניים. הוא מבחין בנוגש מצרי מכה אחד מהם. הכתוב אומר כאן: "וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ" (שמות ב, יב).

קשה להבין ביטוי זה כפשוטו. הרי אתר בנייה איננו חלל סגור. אין ספק שאנשים רבים נכחו במקום. הכתוב עצמו מספר לנו, שני פסוקים לאחר מכן, שהיו מבני ישראל שידעו היטב מה קרה. לכן נראה ששיעורו של הפסוק הוא כזה: ויפן כה וכה, וירא כי אין איש המוכן להתערב בנעשה.

אם כך הוא, לפנינו דוגמה קדומה לתופעה שהתפרסמה בזמננו בשם "אפקט הצופה מהצד", או "תסמונת גֶ'נוֹבֶזֶה"[i] – כשמה של קיטי ג'נובזה, אישה שנרצחה בניו-יורק לעיני אנשים רבים עדים היודעים כולם שהיא מותקפת אך אינם נוקפים אצבע להצילה.

אנשי מדעי החברה ערכו ניסויים רבים כדי לנסות להבין מה מתרחש במצבים כאלה. מדוע דווקא נוכחותם של אחרים מפחיתה מן הסיכויים שאדם ייחלץ לעזרתו של אדם אחר הזקוק לה. יש מהם שהסבירו שנוכחותם של עוברי אורח נוספים בזירת פשע או אסון משפיעה על הפרשנות שאדם נותן למתרחש. הם מבינים שאם מכל הנוכחים, הצופים-מהצד, איש אינו קם ופועל, כנראה מה שמתרחש איננו באמת מקרה חירום המצריך התערבות.

חוקרים אחרים סבורים שגורם המפתח הוא דילול האחריות. האדם מניח שמכיוון שאנשים רבים נוכחים בזירה, ודאי יהיה מי מהם שיקום ויפעל. ואם כך, הוא עצמו יכול להחשות. נראה שזה הפירוש הנכון למה שהתרחש במקרה של משה. אף אחד לא היה מוכן לקום ולהציל את המוכה. ומי בכלל עשוי היה לקום? המצרים היו המשעבדים; מדוע יחשוב מי מהם להסתכן למען אחד מהעבדים? ובני ישראל היו עבדים; האם אפשר לצפות מהם לבוא לעזרת אחד מאחיהם ביודעם שהדבר עלול לעלות להם בחייהם?

במָקום ש"אין איש" – הָיָה משה. הוא קם ועשה. וזה מה שהופך אותו למנהיג. מנהיג הוא מי שלוקח אחריות. המנהיגות נולדת כשאנחנו נעשים מסבילים לפעילים, כשאיננו מחכים שמישהו אחר יקום ויפעל, מפני שאולי אין מי שיפעל, לפחות לא כאן, לא עכשיו. כשדברים רעים קורים, יש המעלימים עין. יש המחכים שאחרים יפעלו. יש המאשימים אחרים מדוע לא פעלו. יש שפשוט מתלוננים. אבל ישנם גם אנשים שאומרים, "אם משהו אינו כשורה, אנסה לתקן אותו". אלה הם המנהיגים. אלה הם האנשים המחוללים תמורה בימי חייהם. אלה הם האנשים העושים את עולמנו לעולם טוב יותר.

רבות מהדתות הגדולות ומהתרבויות הגדולות מבוססות על השלָמָה. לדידן, אם יש אלימות, סבל, עוני וכאב בעולם – זו דרכו של עולם, או זה רצון האל, או זה טבעו של הטבע בעצמו. הן מושכות בכתפיים וחובקות ידיים: הכול יהיה בסדר בעולם הבא.

היהדות, לעומת זאת, הייתה ועודנה דת המחאה הגדולה של העולם. גיבורי האמונה היהודית לא השלימו; הם מחו. הם היו מוכנים להתעמת עם אלוהים בעצמו. אברהם קרא, "הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט "(בראשית יח, כה). משה תמה, "לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה?" (שמות ה, כב). ירמיהו שאל, "מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה?" (ירמיה יב, א). כך רוצה ה' שנגיב.  היהדות היא קריאתו של אלוהים לאחריות אנושית.  ההישג הנכבד ביותר ביהדות הוא להיות שותפו של הקב"ה בבריאה.

כשאדם וחוה חטאו, אלוהים קרא לאדם "אַיֶּכָּה?" כפי שאמר ר' שניאור זלמן מלאדי, האדמו"ר הראשון מחב"ד, קריאה זו לא הופנתה רק לבני האדם הראשונים.[ii] היא מהדהדת בכל דור. אלוהים נתן לנו חירות, אבל עם החירות באה אחריות. אלוהים מלמד אותנו מה עלינו לעשות, אבל הוא אינו עושה זאת במקומנו. לבד מכמה מקרים נדירים, אלוהים אינו מתערב בהיסטוריה. הוא פועל באמצעותנו, לא כלפינו. קולו הוא הקול האומר לנו, כפי שאמר לקין, שבכוחנו לעמוד בפני הרוע שבתוכנו ובפני הרוע שסביבנו.

חיים של אחריות הם חיים שיש בהם אחֵר. אדם אחר, אנשים אחרים, וגם האחר הגדול שלנו, אלוהים עצמו. הוא קורא לנו לעשות שימוש בחֵירות שנתן לנו – ולקרב ככל האפשר את המצוי אל הרצוי, את העולם הזה אל העולם הראוי. השאלה הגדולה היא בקולו של מי נשמע: בקול החשק, כפי שעשו אדם וחוה? בקול הכעס, כפי שעשה קין? או בקול אלוהים, הקורא לנו לעשות את העולם הזה לעולם צודק ויפה יותר? החיים שאנו בוחרים לחיות הם התשובה שאנו נותנים לשאלה הזו.

כאשר פרנקלין דלאנו רוזוולט הושבע לנשיא ארצות הברית בשנת 1933, הוא אמר את מילותיו האלמותיות:

"הדבר היחיד שעלינו לפחד ממנו הוא הפחד עצמו."  

אך לא רק את הפחד הוא התכוון להכניע – אלא גם את האדישות, את ההרגלים הישנים, את ההסכמה השקטה עם עוולות חברתיות שהתקבלו כמציאות.

אחת הדוגמאות הבולטות לכך הייתה תופעת העסקת ילדים: אם הייתם נוסעים ברחבי ארצות הברית לפני תקופת רוזוולט הייתם יכולים לעבור ליד שדה כותנה ולראות ילדים בני 6 שעובדים בשדה. ילדים רכים בשנים שעבדו בבתי חרושת, במכרות ובשדות, לעיתים 12 שעות ביום, ללא הגנה וללא עתיד.

אמריקה ראתה – ושתקה. ולא יום ולא יומיים, למעלה מ-150 שנים- אמריקה ראתה ושתקה. אך רוזוולט לא היה מוכן לעמוד מן הצד. הוא ראה, ונענה. הוא בחר שלא להיות "צופה מן הצד", אלא לשאת באחריות,  לקחת את מושכות השלטון ולעשות תיקון.

בתוך שלושה חודשים בלבד מאז השבעתו לנשיא, רוזוולט מחוקק חוק מהפכני האומר את הדבר המובן מאליו והפשוט כל כך: ילד מקומו בבית הספר לא בשוק העבודה. מאותו יום נאסרה העסקת ילדים בארצות הברית. רוזוולט סימן בכך קו ברור: לא עוד עוול שנוח להתעלם ממנו. לא עוד נורמה שאין לה תוקף מוסרי.

כדברי הרב זקס, רוזוולט החליט ""אם משהו אינו כשורה, אנסה לתקן אותו".

מנהיגות אמיצה אינה רק נחלת העבר — היא קריאה נצחית לקחת אחריות, לפעול מתוך מוסר, ולעמוד על עקרונות גם כשקל יותר לשתוק. צ’רצ’יל, רוזוולט, והרב זקס – כל אחד בדרכו – מלמדים אותנו שלא לעמוד מן הצד כשיש עוול, אלא לבחור במעשה.

מקורות:

[i] להרחבה ראו הערך "קיטי ג'נובזה" בוויקיפדיה

.[ii] מופיע אצל Nissan Mindel, Rabbi Schneur Zalman of Liadi, A Biography, New York:

Kehot Publication Society, 1969

לעוד עקרונות מנהיגותיים:

דברי הרב זקס נלקחו במלואם מהאתר למורשת הרב זקס, הרב יונתן זקס שיעורים במנהיגות- ניתן לרכוש את ספרי הרב זקס באתר: https://rabbisacks.org/%D7%A1%D7%A4%D7%A8%D7%99%D7%9D/%d7%a9%d7%99%d7%a2%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%9e%d7%a0%d7%94%d7%99%d7%92%d7%95%d7%aa/

אין כוונה לעשות כל שימוש מסחרי במאמר זה.

מנהיגות בשידור ישיר מאת דן ממט

צ'רצ'יל שיעור בניהול מאת דן ממט